הרמב"ם בפרק השני של 'מורה נבוכים', מבחין בין חוקי התבונה המבוססים על ההבחנה בין אמת לשקר, ובין חוקי המוסר – והצו – שהם מן המפורסמות. 'מפורסמות' במילון שלו משמע – יחסיים. זה טיבו של החוק המוסרי, האחד חושב שהכאת ילדים היא מעשה רע, השני חושב שהיא מעשה טוב שכן 'חושך שבטו שונא בנו'. הרמב"ם חשב שהצו של התורה מכריע, אך לא מבטל את חוסר הוודאות הגלום בו. כשהוא דן בקרבן מסוים בו מקריבים שבעה כבשים ולא שמונה, ושואל – מדוע שבעה ולא שמונה? הוא עונה – אם היו מקריבים שמונה היית שואל למה לא שבעה? זאת עמדה ייחודית. אחרים – למשל אנשי הסוד – יסבירו מדוע דווקא שבעה. נלך בדרכו של הרמב"ם. החוק המוסרי והצו אין להם צידוק – למה כך ולא אחרת? יש בהם בחירה של הבוחר או של המחוקק. ככה. כי אין ברירה, חייבים להחליט.
נתבונן איתן בסיפור בני אהרון. במשכן היו חוקים, בין השאר איזו אש להקריב. בני אהרון הקריבו אש אחרת, זרה. מבחינה מוסרית, הבעיה היתה שינוי החוק. לא מפאת היותם שתויי יין, אלא מפאת השינוי. למה זאת בעיה? הרי הם עשו זאת ממניעים טהורים? הרי הם היו אנשים 'קרובים'? הסיבה היא שהחוק הוא רופף. אין צידוק אמיתי למה אש כזאת ולא אחרת. כוחו של החוק הוא בהכרעה, ככה. ברגע שמרופפים את מוחלטותו, הכל חוזר לכאוס.
בימי הקורונה האלה, נקבעו חוקים חדשים. החוקים מבטלים זכויות יסוד של האדם, חופש התנועה, חופש העיסוק. זאת התמודדות מוסרית, עם החולי, עם המוות. החוקים אינם מוחלטים, על כל אחד מהם אפשר לחשוב בהיפוך. אבל ההתנהגות של החברה המוסרית, היא הציות לחוק [עד לגבול החוק הבלתי חוקי בעליל]. בלי זה, הכאוס יגבר עלינו. כך היא ההתמודדות האנושית, המוסרית.
