הסיפור שלא סופר על הזוג שמלוביץ שהתחיל לפני 50 שנה בעסק של תכשיטים, נהנים עד היום לקום בבוקר ולעבוד ביחד, לייצר תכשיטים, לקנות ולמכור תכשיטים יפים לחתן וכלה. ההנאה שלהם היא לראות את החיים דרך היופי של התכשיטים.
ככה מתחיל הסיפור האהבה שלהם עם תכשיטים, היה כאשר בוקר אחד דפקו 2 בחורים צעירים על הדלת. מבקשים לקנות תכשיט לכלה. תוך כדי שגב' מוציאה סחורה. הם התנפלו עליה. החלו לחנוק אותה כדי שלא תצעק לעזרה והחלו לרוקן את השולחן מהסחורה היקרה. הם החלו לקשור אותה כדי שייקח זמן עד שתזעיק עזרה והם יצליחו להיעלם מהאזור.
גב' שמילוביץ הייתה על סף מוות. אך ברגע האחרון החליטה שהיא לא מוותרת על המשפחה. על 10 ילדים קטנים ללא אימא והחלה להילחם עמם. היא צבטה ובעטה בהם בכוחותיה האחרונים עד שעזבו אותה וברחו.
לקח לה זמן להתאושש מהמקרה. שבוע שלם שלא יכלה לאכול מרוב כאב מהחנק. והטראומה ליוותה אותה זמן רב אך לא זה מה שיגרום לה לייאוש והעסק המשיך להתנהל כרגיל.
כשהזוג התחתנו והשתכנו בבני ברק. אדון שמילוביץ הגיע מרוסיה שם למד את מקצוע השעונים.
בנוסף ללימודיו בכולל הוא החל לתקן שעונים עבור בתי עסק כדי לפרנס. כשהעבודה רבתה. גב' שמילוביץ היתה השליחה להעביר את השעונים מבתי העסק לשען ובחזרה.
עם הזמן הוא החל לעבוד גם כעצמאי עבור שכנים ומכרים ולאט לאט התפרסם כמומחה בתיקון שעונים והעבודה גדלה.
ואז החל הצורך גם ברכישת שעונים חדשים. ממישהו שמבין בשעונים. וכך החלו למכור שעוני זהב ושעונים פשוטים לאנשים קרובים.
כשהבינו שיש ביקוש בציבור והרגישו שכבר מבינים קצת בתחום. החלו למכור גם תכשיטים והפכו את המכירה לעסק רישמי. כל הזמן הזה המכירות נעשו מסלון הבית.
בית של 2 וחצי חדרים, מאוכלס בלי עין הרע, עם 10 ילדים. אף פעם לא חשבו להוציא את העסק מהבית וזאת כדי להיות זמינים ללקוחות ככל האפשר ומצד שני להיות קרוב לילדים כמה שאפשר.
העסק אף פעם לא בא על חשבון חינוך הילדים שחונכו קודם כל למידות טובות. כבוד לזולת ואהבת השם וכך תוך כדי שירות לקוחות. הילדים קיבלו תזכורות לברך ברכת המזון. לקרוא קריאת שמע וכו'.
תמיד היה חשוב לה שהלקוח יהיה מרוצה ושם היא השקיעה את כל כולה.
בזמנים האלו לא היו בכלל פלטפורמות טכנולוגיות לפרסום עסקים. ואפילו בעיתון הם לא פרסמו. הדבר העיקרי שהוביל אותם לכל אורך הדרך הייתה אמונה. הקב"ה הוא זה שדואג ומפרנס והוא זה שיביא להם פרנסה עם ההשתדלות שלהם. גם בזמנים קשים שהיה נראה שהעסק יורד. והלקוחות לא מגיעים. תמיד האמינו שמחר יום חדש ואלוקים ישלח את הלקוחות בזמן המתאים. כשהחלו להיפתח חנויות תכשיטים נוספות באזור וזה היה יכול לאיים על העסק. תמיד חזרו ואמרו. לכל אגורה יש כתובת. וזה האני מאמין החשוב ביותר שהנחילו לילדים. פרנסה היא משמים ולא על ידי אף אחד אחר.
היום 50 שנה אחרי. העסק עדיין פעיל ומנוהל על ידם. אלפי לקוחות שהפכו להיות כמו משפחה. הם מרגישים שהעסק הוא שליחות. לתת לבעלי שמחות שירות אישי וחם. מחירים מתחשבים ועוד הרבה מעבר. זה תחום שמכניס בהם שמחה והם מרגישים חלק משמחות של עם ישראל.
מבחינתם. כל עוד אלוקים נותן להם כוח ומוח. הם בתוך העסק. הם מרגישים חובה לעבוד קשה בשביל לעזור לילדים לחתן את הנכדים ובעזרת השם גם את הנינים
