הבדידות היא תחושה שמלווה רבים בימים אלו והיא תולדה טבעית של המצב הנוכחי, מצב המלחמה.
אנשים חוששים לצאת מהבתים. לא פעם שמעתי בשבועות האחרונים את המשפט: "ימים שלמים אנחנו לא זזים מהבית ומתים מפחד" מסוגנן בצורה זו או אחרת. יש פחד מכל אופנוע שעובר ברחוב, מאזעקה שעלולה לתפוס אותנו בזמן נסיעה או אפילו סתם בזמן שנמצאים בפארק עם הילדים.
מלבד המבוגרים שהפחד משוטט אצלם ימים שלמים ישנם גם ילדים רבים שמסתובבים ביננו עם נפש מבוהלת. אם זה חברים שמספרים סיפורים מפחידים או מהחדשות שנקראו לאוזניהם או מההורים שחשים את החרדה ומעבירים אותה אליהם גם בלי לרצות.
ילדים הם בעלי דמיון מפותח מאוד וניתן לראות את זה בהמון מקרים. למשל, דרך משחקי בובות אפשר לזהות מצוין שהם מציירים לעצמם איזשהו עולם דמיוני וכרגע הם ממש חיים בתוכו.
המצב מעורר אצל חלק מהילדים המון שאלות וגם תחושה פנימית שאנחנו נמצאים סכנה. הסיפורים מסביב גורמים לילדים לחשוש ולדמיין שגם הם עלולים תכף לחוות את מה שקרה ביישובי עוטף ישראל.
כתוצאה מהחששות הנ"ל אנשים נוטים להסתגר בבתים ולהמעיט ביציאות ובמיוחד יציאות שבעיניהם הן "לא חיוניות".
אז מה עושים?
עצם ההסתגרות בבית גורמת למד הלחץ לעלות. ככל שנשארים בבית, התחושה כאילו יש משהו גדול ומאיים בחוץ שרק מחכה לבלוע אותי כשאצא, הולכת וגוברת. מה שגורם לכדור השלג הזה רק לגדול ולהתעטף עוד שכבות של פתיתי חרדה.
ככל שנמנעים מיציאות, כך כמות המפגשים ויצירת הקשר עם העולם החיצון פוחתת ומכאן הבדידות היא התוצאה העיקרית והעגומה.
אז הנה המלצה חמה חמה, רותחת!
צאו! תפגשו אנשים שאתם אוהבים! תלכו לאחים, לחברים, לדודים, לסבא וסבתא אתם זקוקים לזה וגם הם!!
המפגש וההמצאות יחד גורמים לשיח שונה, לדיבור על דברים אחרים, לצחוק שגורם למצב להרגיש הרבה יותר קליל מאשר קודם.
תכינו אוכל יחד, שחקו משחקי חברה, תצאו החוצה לראות דשא ושמיים, שתפו אחד את השני במה שאתם חווים כעת ואוטומטית הכל כבר ירגיש לכם אחרת.
יש מי שיחשוב עכשיו- זה לא חיוני מספיק, עדיף לדחות את המפגשים הללו להזדמנות אחרת. אז זהו, שלא, זה לא לא חיוני. להיפך, זה חיוני מאוד דווקא עכשיו!
המפגש עם אנשים אחרים מכניס רוח רעננה וממש מחיה אותנו, את הנפש שלנו. משמע שממש אסור לוותר על כך.
לכו תהנו.
