אופנה היא למעשה חזון. הרבה לפני שכל החנויות מתמלאות בפריטים דומים, וברחובות מתהלכים אנשים הלבושים באותה הרוח, נמצא אדם עם חלום ויכולת פורצת דרך לדמיין ולהוציא לפועל את חזונו. הבוקר הלכה לעולמה רות דיין, הידועה כאשתו של ואמא של, מי שהייתה אחד משחקני המפתח המשמעותיים ביותר בכל היסטוריית האופנה של ישראל. דיין, שקיבלה בשנת 2013 פרס למפעל חיים, זכתה לראות את חזונה, שנולד מתוך דוחק ומגפת עכברים, חי וקיים, והמשיכה, גם עד גיל 103, להיות מלאת סטייל, מודל והשראה עצומה למעצבים צעירים, ובכלל.
רבות נכתב, הוסרט ונאמר על רות דיין, שנולדה בשנת 1917 בחיפה. סרטים דוקומנטריים, ביוגרפיה, המון ראיונות וכתבות, ספר מכתבים אישיים שכתב לה הבעל, משה דיין, ופורסם על ידה בשנת 2011 – כולם ניסו לשפוך אור נוסף על האישה המרשימה, שהיא גם דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת בן גוריון, מקימת וראייטי ישראל, פילנתרופית, פעילה חברתית וכלת פרס יגאל אלון, ואמם המסורה של אודי, יעל ואסי ז"ל.
מפעל החיים המשמעותי ביותר של דיין הוא ללא ספק "משכית", חברת הטקסטיל הממשלתית שהקימה בשנת 1954 כששלוש מטרות מרכזיות עומדות למול עיניה: סיפוק תעסוקה להמוני העולים החדשים שהגיעו לארץ, שימור התרבות שהם מביאים עמם, וקירוב העולים החדשים לחברה הישראלית דרך עולם האסתטיקה, כדי שיכירו אותם המקומיים מזווית תרבותית ושונה. לפני הקמת החברה הייתה דיין מדריכת עולים מטעם משרד העבודה, ונשלחה ללמד את העולים החדשים בכפר אוריה שליד ירושלים כיצד לגדל למחייתם ירקות. לתדהמתם של דיין ושל העולים, התוכנית נקטעה באיבה עם מגפת עכברים שחיסלה באחת את הגידולים. באותם ביקורים בכפר נחשפה דיין ליכולת הרקמה והסריגה שהביאו עמן העולות מבולגריה ועלתה בראשה מחשבה שגם מכך ניתן יהיה להתפרנס.
משה דיין קרא לחברה שהקימה אשתו "אשת חיל", ובמסגרתה למדו עולות בישובים נוספים את מלאכת הרקמה והסריגה הייחודית. בהמשך הוחלף השם ל"משכית – חברה לפיתוח תעשיית בית", ופרט לבגדים, יצרה החברה גם פריטי עץ לבית ותכשיטים. החברה ייצרה תמיד פריטים שנועדו לקהל אמיד, וחולקו כמתנות רשמיות של הממשלה לדיפלומטים וראשי ממשלה אחרים. החברה שאבה את עיצוביה מהמקום וההיסטוריה, והשתמשה כהשראה בצבעי המדבר, הדפסים וגזרות מהעולם הערבי המסורתי, התנ"ך, לצד נופי ישראל, הישראליות החצופה והמתגבשת ואיכויות אירופאיות מובהקות. בדים מובחרים הגיעו בהזמנה מכל העולם, אבנים יקרות שובצו בהם, והחברה, שהמעצבת הראשונה והאגדית שלה הייתה פיני לייטרסדורף, יצרה מספר פריטים איקוניים במיוחד שעד היום נלמדים בבתי הספר לאופנה בארץ.
ארונה הפרטי של דיין היה כמו ספר היסטוריה על אופנת ארץ ישראל לדורותיה, ונתרם בחלקו על ידה לארכיון התלבושות של בית הספר לעיצוב שנקר, על מנת שרבים יוכלו ללמוד וליהנות ממנו. לארכיון מסרה בגדים רבים של משכית, אך לא את כולם. עד היום המשיכה דיין להתהדר בשמלות רבות של המותג שלה, אותו עזבה בשנת 1978, וסיפרה שהן שומרות על איכותן הגבוהה, אפילו לאחר 65 שנים. משכית אמנם נקלעה לקשיים ונסגרה בשנת 1994, אך לאחרונה הפיחה בה המעצבת שרון טל רוח חדשה, רכשה אותה ועיצבה קולקציות שהן הומאז' אמיתי ומלא כבוד למותג, כאשר כל פריט בו קיבל את אישורה של דיין.
דיין הודתה בעבר שאין לה ג'ינס אחד בארון, ושלא לבשה מכנסיים משנות נעוריה. במלחמת המפרץ קנתה מכנסי טריינינג, סיפרה פעם, אך מסרה אותם לתרומה לאחר חלוף הסכנה. היא העדיפה לדבוק בשמלות שכל כך אהבה. הארון שלה היה מלא בפריטים מגוונים, צבעוניים, ייחודיים ובעלי מעוף, בהם לא מעט שמלות גלביה מתנפנפות עם רקמות עבודת-יד מעזה ומבית לחם ושיבוצי כסף תימניים, והיא התקשטה באקססוריז מלאי אישיות מתרבויות שונות.
עם חידוש בית האופנה משכית לפני מספר שנים, חגגה דיין בתצוגת האופנה את יום הולדתה ה-97 בין אוהבים ומוקירים רבים, במסגרת שבוע האופנה גינדי בתל אביב. התצוגה התחלקה לשני חלקים: בראשון צעדו דוגמניות, שחקניות וידועניות בבגדים מקוריים של המותג, ובשני נחשפה הקולקציה החדשה. דיין זכתה לעוגת יום הולדת גדולה ולמחיאות כפיים סוערות, וגם למתנה משמעותית: הבטחה לכך שהרעיון שהיה לה, ליצור קירוב לבבות תרבותי ואסתטי בין אירופה לבין ישראל ושכנותיה, חי וקיים, וימשיך להתקיים גם בעתיד.
