הסבתא מגיעה לחג? אל תתערבו לה בחינוך הנכדים, בדיוק כפי שאתם לא רוצים שהיא תתערב לכם בחינוך הילדים, תרשו לה להיות סבתא, הבנתם?
אמא שלה היא האישה הכי מתוקה בעולם, תשאלו את כל החברות של דינה.
בילדותינו תמיד אהבנו לבקר אצלם בבית, כי אמא שלה, בחיוך הרחב שלה והלב הרחב שלה עוד יותר, קיבלה אותנו בזרועות פתוחות וחמות, תמיד כיבדה אותנו במיני מתיקה, והייתה מוכנה להיות אוזן קשבת לכולנו.
ולכן, כשבאתי בחג בבוקר לבקר את דינה, הופתעתי.
אמא שלה ישבה במטבח ולקול מצהלות סיימה להאכיל את בועז בן הארבע, בנה של דינה.
"וואוו, הנכד שלי סיים את כל הצלחת, עכשיו סבתא תביא לך שוקולד כשר לפסח", וסבתא הושיטה את ידה לכיס. כשדינה אמרה בקול חד וברור:
"אמא, לא! אני לא רוצה שהוא יאכל עכשיו שוקולד, הסעודה בעוד שעתיים וזה ימלא אותו.
"אבל, דינה, הבטחתי לו שאם יסיים את החביתה עם הירקות, סבתא תיתן לו שוקולד, את רוצה שאצטייר בעיניו כשקרנית?" הסבתא הכי חביבה בעיר ניסתה בכל זאת.
"אמא, לא!"
רציתי להתערב, אבל שתקתי, שתקתי בדיוק כפי שאמה שתקה. היא הבינה בחושים שלה שאולי זה הזמן לקבל את רוע הגזירה.
ונזכרתי גם בסיטואציה נוספת לה הייתי עדה. כשאמה של גיסתי סיפרה בהתלהבות על הנסיעה הקרובה שלה לחוץ לארץ.
"אקנה לך בגדים יפים בשביל אודליה שלנו", היא צבטה בלחייה של אודליה.
"לא, אמא, אל תקני, אני מעדיפה לקנות לה בעצמי".
"למה? אני סבתא שלה, ואני יודעת בדיוק את המידה שלה".
"אמא, אין לנו את אותו הטעם, אל תקני, וחוץ מזה חבל על הכסף שלך, ואם לא אשתמש בבגד?"
ראיתי את האכזבה על פניה של סבתא אורנה, בדיוק כפי שראיתי את האכזבה על פניה של סבתא נעמי.
"תגידי, את שפויה, אם חמותי או אמא שלי תציע לי לקנות לילדים בגדים בחו"ל, אני אחטוף את ההצעה בשתי ידיים ואמצא עוד זוג פנוי, זה חלום של כל אחת".
אז מסתבר שחלום של אחת הוא חלום רע של השנייה.
"מה פתאום? אני לא אוהבת שאמא שלי חושבת שהיא זאת שתלביש את הבת שלי! אני האמא כאן בבית, ועם כל הכבוד לאמא שלי ויש כבוד, היא רק הסבתא!
הקשבתי לדבריה ושמעתי פחד, אולי היא מפחדת שהיא מאבדת את המקום שלה? את הסמכות שלה כאם? ואולי סדר התפקידים כאן לא ברור.
בדרך הביתה חשבתי על הסבתות. כן, הסבתאות הפכה למקצוע מסובך לפעמים, זה לא מסתכם רק בנשיקות וחיבוקים ותמונות במסיבות הגן.
"מזל טוב, את סבתא", נישקתי וחיבקתי בהתרגשות את אחת הקולגות שלי לעבודה. פגשתי אותה מספר חודשים לאחר מכן, עננה על פניה.
"אני כל כך רוצה לעזור להם, אני מוכנה לשבת שעות ולחבק את הנכד החמוד הזה, והם לא נותנים לי", היא כמעט פרצה בבכי, ואני חשבתי עלינו, האמהות הצעירות שמתמוטטות מעייפות, ואם רק היה לנו מלאך מושיע שיופיע בדלת ויחזיק לנו את התינוק שעות… אז מסתבר שאין תשובה אחת מוחצת.
אולי קשה לנו האמהות להתמודד עם העובדה שהאמהות שלנו חובשות בתואר חדש, 'סבתא'. ויש שמפחדות פתאום שסבתא תתבלבל ותחשוב שהיא האמא.
זאת אומרת היא כן אמא, אבל רק אמא שלי, ולא של הילד שלי. היא רק הסבתא של הילד שלי.
התבלבלתם קצת?
אני יוצאת בקריאה נרגשת לאמהות, תנו לסבתות להיות סבתות בכל לבן.
ואתן, הסבתות, המשכנה ללכת בין הטיפין, בחנו מתי לפנות את הדרך ומתי לטוס על הגלגלים, כי אם לסבתא שלי היו גלגלים…
