יש מילים בפרשתנו, הנותנות את הטון ומעניקות לה צבע וניחוח מיוחד. זו, לכאורה, פרשה פרוזאית מאד, העוסקת ב"זוטות" שבחיים. תוכנה אינו מורכב מסיפורי נסים, מסעות או מעמדות נשגבים, דוגמת הפרשיות הקודמות. היא, לעומתן, עסוקה בהנחת היסודות החברתיים למדינה, העתידה לקום ביום, בו יתנערו בני ישראל מאבק המדבר ויכבשו את ארץ כנען. היא דנה במשפט, שישרור בה. מטרתה, להורות כיצד לטפל בגנב, בשור המשתולל בחוצות, במכה רעהו או מזיק לרכושו, המקלל אביו, במוצא אבידה, בדיני הלוואה, באיסור השוחד והשקר – בכל הסבך החברתי, שמעלה מציאות החיים האפורה.
ועם זאת, אין זו מסכת חוקים יבשה. אין היא באה לדאוג רק לסדר הציבורי, לשמור על ה"שקט התעשייתי" בקרב נאמניה. גם הניסוח של הפרשה אינו פורמלי ומקצועי סתם. בפסוקי הפרשה שזורות מילים, המוליכות גלי חום אנושי אל לב החוקים. מילים, המצביעות על התעניינות החוק גם באדם שמאחורי המעשים שנעשו, אם באדם החוטא, אם באדם הנפגע. מטרתן לעורר מודעות מוסרית בלב הקורא-הלומד, ובכך להפוך את הבריות ל"מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מידה משובחת" (ספר החינוך מצווה סו).
זהו, אפוא, חוק מחנך, חוק, שאינו נובע מאופי העם ומתרבותו, כי אם להיפך, מבקש לעצב את האופי לאור הסטנדרטים שלו. זו היא פרשת "משפטים" מתוך ארבעת פרקיה (שמות, פרקים כא-כד) שלפנו מספר דוגמאות לתזת "ההלכה והמילה המחנכת".
אם נעיין גם בספר ויקרא נמצא כי התורה מוסיפה דרישה נוספת לאהבת הגר: "ואהבת לו כמוך" (ויקרא יט, לד).
והחזרה המרובה הזאת נראית – במבט ראשון – מוגזמת וללא כל פרופורציה לדרישה במצוות אחרות.
אולם, הבה נודה שהיא מחויבת המציאות. היא מאירה פינה חבויה בלב האדם. היא מגלה לנו את הסודות הקטנים שביחס האדם, המבוסס בחברה, כלפי החלש, הזר שמקרוב בא, הפגיע וחסר המגן. יחס זה, למרות כל הצטעצעות במלים של הגינות, מלים בהן מתהדר בן התרבות, הינו נקודת תורפה באופיו. חרף ערכיו ההומניים ונימוסיו המהוקצעים, נוהג הוא כלפי החלש, הנתון לחסותו, לפי אמות מידה מוסריות שונות.
השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן הינה דוגמא קלאסית. האמריקני או הדרום אפריקני ממשיך לחוש עצמו ישר, הגון ומוסרי על אף סלידתו העמוקה מן הכושי והתעמרותו הגסה בו. זה אופיינו. מילים של הומניות, של שוויון בפינו לחוד, ומעשינו לחוד. קשה לנו לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כוח כלפי החלש.
