לשם שמים, למרות שאין תאריך ספציפי לחיוב מהתורה לזכירת ולמחיית עמלק, חז"ל הצמידו את המצווה לשבת שלפני פורים בכדי שנבין במקצת את גודל הרוע היוצא מהעם הזה. אירועי המגילה לא היו מתרחשים אלמלא המן מזרע אגג (מלך עמלק בתקופת שאול המלך) שהצליח בעורמה להשיג את חותמת המלך לגזירת המוות על היהודים בממלכה הפרסית.
מהתת מודע למודע
התורה מתייחסת לעניין עמלק בשני חומשים: בשמות ובדברים. המעניין הוא שבשני המקומות ישנו שורש המתמצת את מצוות מחיית עמלק – ז.כ.ר
בניסוח הזה אומרת התורה שיסוד המצווה הוא בזיכרון. יש לכתוב בספר הזיכרון, צריך לזכור את מה שעשה העם, צריך למחות את זכר עמלק ולא לשכוח. באופן עמוק, שאדם זוכר דבר מה הוא בעצם מעביר מהתת מודע אל המודע, מהנסתר אל הגלוי. חיי האדם מושפעים ממה שהוא מודע אליהם.
מכאן, התורה מצווה אותנו להכניס לתודעה את מעשה העמלקים, ושנחייה את חיינו בידיעה מתמדת את מחיית זכר עמלק.
כמובן, שעולה השאלה:
מה כבר עשו העמלקים שהתורה הנציחה את פועלם לדיראון עולם? הם אומנם נלחמו בנו ראשונים שיצאנו ממצרים, אבל גם חטפו הפסד כואב. מדוע החשבון מולם יישאר פתוח עד אובדנם המוחלט?
הנקודה היא:
רע לשם שמים
"מה כ"כ חמור בעמלק שצריך לזכור?".
במצוות מחיית עמלק אומרת התורה לעם ישראל: תכניסו למודעות שלכם כי יש רע בעולם, והוא רע לשם שמים! כל מטרתו בעולם היא לפגוע בכם, כי מבחינתו אתם מאיימים על הסדר האנושי. אתם שקיבלתם תורה ומוסר אלוקי רוצים לשנות את התרבות והנורמה – והם לא מעוניינים בכך כי לשיטתם אין ייעוד מוסרי לעולם.
לאור דברינו ניתן להבין את דברי חז"ל 'שנשבע הקב"ה שכסאו לא יהיה שלם עד שימחה עמלק בעולם'. הכסא של ה' מבטא את ההופעה שלו בעולמנו, וכל זמן שקיימים כוחות המסלפים את ייעוד העולם ונאבקים על מנת להסיט את האנושות מתכליתה- ההופעה של ה' לא תהיה שלמה.
אולם, בטוחים אנו כי כשם שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק – כך הרע בעולם יהפוך לטוב, והאנושות כולה תיקרא בשם ה'.
