ישנה שותפות בינינו לבין הקב"ה. כמו שנאמר בישעיהו, "…וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נ"א ט"ז), ואמרו בתיקוני זוהר, אל תקרא עמי, אלא עימי, עימי אתם בשותפות. זאת התכלית, שהאדם יהיה שותף במעשה הבריאה. בשביל להגיע לשותפות המלאה צריך ביטול מוחלט ובשביל זה צריך ניקיון וטוהר פנימי שאין כמוהו. הדבר שמפריד אותנו מן האור אלה החטאים שלנו. בשורשם של החטאים עומדת החשיבה האגואיסטית. אולם, יחד עם משה בפרשה הזאת, יש לנו את ההזדמנות לבטל את עצמנו בפני הבורא. לא להמתין עד שתבוא הכתישה מבחוץ, אלא ליזום התעוררות והשתדלות פנימית לשינוי הטבע שלנו מקבלה עצמית להשפעה ונתינה אינסופית. אמרו חז"ל, "כל העומד לשרוף נמי כשרוף" (מסכת מנחות), כשבן אדם מקבל על עצמו בתחילת תפילת שחרית, באמת ובתמים, אהבת הבריות כולן, מקבל על עצמו קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", באותה עת הוא נקי ויכול להתחבר אל ההארה של שחרית. באותו אופן, אם נקבל על עצמנו בפרשה הזאת לנהוג כמשה, לבטל את עצמנו למען כלל ישראל, נזכה בשבת הזאת להארה של המנורה, להארת האור הגנוז בנשמותינו.
בכל אחד מעם ישראל קיים ניצוץ של משה רבנו, ולפי הרמב"ם, כל אחד מאתנו יכול להגיע למדרגת משה. העבודה חייבת להיעשות בביטול עצמי, ביטול הרצונות שלי לרצון האחד וענווה אינסופית. אז גם ההנהגה הפנימית שלנו תונהג ע"י אותו ניצוץ משה, אותה מנהיגות של אור.
