הגשם יורד פה ללא הפסקה, גשם ללא ליווי רוחות אימתניות, כזה ששוטף את זגוגיות החלון, ומנקה את העולם.
שקט
שתיים בלילה, הגוף שלי מתעורר אוטומטית על שעון ישראל. מסתבר שנותרתי ישראלית לא רק בנשמה אלא גם בגוף.
תמיד קראתי בהערצה בעלי טורים שספרו ככה כבדרך אגב, שהם סובלים מחרדת טיסה ואיך יעלו על מטוס בדרכם אל הרצאה שאליה הוזמנו, בברלין, אמריקה, לונדון…
הם דנו בכובד ראש בבעיית חרדת הטיסה שצצה ואילו אני קראתי בין השורות, : הזמינו אותם להרצאה?!
והנה אני כמו כולם מספרת לכם על השעה שתיים בלילה, על שעון ישראל, ולו כדי להגיע לפואנטה, הזמינו אותי להרצאה בלונג איילנד!
אני כאן, והבעל שומר על הילדים בארץ,
כשנחתתי אפילו לא זכרתי פרטים מי אמור לאסוף אותי ואיפה בדיוק אני מתארחת
וטוב שכך, כי מהרגע שהגעתי לכאן אני לא מפסיקה להשוות.
אתמול בערב נערכה ההרצאה, ערב נשים גדול בקהילה היהודית. שבת אחת כאן הספיקה להבהיר לי שעלי לשנות את אופי ההרצאה.
עמדתי מולן בהרצאה ולא ידעתי איפה להתחיל.
הן ישבו שם נשים מטופחות,נשים שגרות בבתים ענקיים, בחללים מרווחים, נשים שמחזיקות עזרה צמודה יומיומית וזה הדבר הכי ברור להן בעולם.
נשים שנכנסות לסופר ומכניסות לעגלת הקניות שניצלים שכבר עברו את כל התהליך של פטיש, פירורים וטבולים בביצה, רק לטגן וחסל…(שמא העוזרת מטגנת…)
נשים שביום ראשון הן בחופש עם הילדים ומכינים ביחד פנקייק לארוחת בוקר, ויוצאים אחר כך לטייל ולעשות שופינג.
נשים שיש להן מאמן כושר אישי, או לחילופין חדר כושר בביסמנט.
נשים שברור להן שבארבע הן מחכות לסקול בוס שיוריד את הילד או הילדה. ועוד לא הזכרתי שמערכת החינוך והעבודה באמריקה מתחילים בתשע בבוקר, הילדים יוצאים שבעים אחרי ארוחת בוקר ולא טרוטי עיניים עם זעקות שבר באוזניים: מהר, מהר, שמוננננננננה.
נשים שבחלקן עובדות ומקבלות תמורה בעד העבודה.
נשים שעובדות ויכולות להרשות לעצמן להחזיק רכב צמוד, עוזרת צמודה,
ובעיקר, הן לא חיות עם הסטרס הקבוע הזה שמלווה אותנו כצל.
בדרך כלל אני מרצה על אימהות וקריירה והג'ינגול ביניהם והמלחמה עם המצפון.
הסתכלתי עליהן, ולרגע קפאתי, מה אספר להן על הנשים בארץ שהמשכורות שלהן לא מאפשרות להן מעבר להרמת הראש מעל מי החיים הגועשים?
על ימי ראשון המטורפים? על ילדים שיוצאים ללימודים בשמונה,
הבתים כאן מרווחים, גדולים, ענקיים, הכל גדול, מאפשרים לך לחיות, לנשום.
ואולי אני מדמיינת? כאורחתמן הצד רואה רק את הצד הירוק של הדשא?
פגשתי את אילנה ודניאל , מי שזוכר אותו, הוא ניסה להצטרף למערכת הבחירות בארץ, פתח מפלגה בשם מפלגת כלכלה, בתקשורת זוכרים בעיקר זוג אחים צבעוני שקישט את מערכת הבחירות והתייחסו אליהם כקוריוז.
"באמת ובתמים קוויתי לשנות את הכלכלה בישראל", הוא מספר לי, הם ירדו מהארץ לפני שנים, הבירוקרטיה חיסלה לו את העסק, וכאן באמריקה הוא הצליח ובגדול.
"מה שכואב לי, את רואה את הבית הגדול והיפה שלי שממוקם על הנהר, את המכוניות, את החיים שלנו, אני מוכן לוותר על הכל ולו כדי לגור בארץ ישראל, המשפחה שלי לא מוכנה, ואני מבין אותם, אשתי רוצה לעבוד וגם לגדל משפחה באופן שפוי, לקבל תמורה בעד העבודה שלה", והוא שולף את הרעיונות שלו, שאולי אם מישהו בארץ היה מתייחס ברצינות הכל היה נראה אחרת.
וניגשה אלי ג'ודי, אמא חד הורית לארבעה ילדים, אישה מטופחת מעצבת פנים, וכן, בדיוק כמו בארץ או בכל מקום אחר בעולם, קשה לה לבד, ההתמודדות סוחטת אותה. ויש מריבות על הבית, על גובה המזונות.
ומישל הייתה גולת הכותרת של הערב, כשבחרה לעלות על הבמה ולספר כי הייתה בדרך לקנות תיק של שאנל בעלות של ארבעת אלפים דולר, כשקבילה טלפון עם בקשה לתרומה לילד חולה מאד. והיא החליטה לוותר על התיק ולתרום את הכסף. ואגב, הילד הבריא.
כולן מחאו לה כפיים, גם אני.
כן, אני יודעת שתתקיפו אותי מיד ותספרו לי שבאמריקה לא הכל זהב, ובטח יש נשים כאן שחיות בלי עזרה צמודה ובדירה קטנה. אבל עובדה שראיתי מול עיני, מאות נשים שמציאות החיים שלהם מאפשרת להם, בלי אשמה להיות ולתפקד כאמהות שפויות,
אתם צודקים, אני צודקת, ואולי המסר הוא, שכן, צריך ללמוד, וליישם אם אפשרי.
מגיע לכל אישה באשר היא שעובדת שיאפשרו לה גם להיות אמא לילדים. בלי מצפון, בלי אשמה, ובלי אמריקה.
