כולנו מבינים שהעולם סביבנו משתנה ודינמי וחשוב להסתגל לשינויים ולהתחדש. אני מודע שהעניין הזה, של להסתגל לסביבה חדשה ולנוע בעולם, רגיש אצלי במיוחד. במשך שנים ארוכות התקשיתי לטייל לבד, לטוס לבדי או לישון בעיר זרה. אני זוכר נסיעות כאלה שחוויתי בהן בדידות לא פשוטה. אחרי הרבה (מאוד) שנים של אימון – המצב השתנה.
חזרתי לא מזמן מסין, משבוע של פגישות והרצאות בארץ ענקית, זרה ורחוקה, והפתעתי את עצמי. הרגעים שלי לבד עברו עליי ברוגע, השפה הזרה מסביבי שעשעה אותי, והמצבים הבלתי מוכרים לי – והיו כאלה כל הזמן – לא גרמו לי לתחושה של אי נחת. סוף-סוף, אחרי הרבה נסיעות מעיקות, נהניתי. אין לי ספק שהדגש שלי על מעברי דירה הוא ניסיון להעביר לילדים שלי ערך חשוב: העולם הוא גדול ומרתק, נועו לכם במרחב ותחשבו בגדול בכל מובן. כמו בכל דבר אחר, כדאי להתחיל להתאמן בזה, לרכוש מיומנות בדיוק כמו שלומדים שפת אם. בעולם שבו זכינו לחיות, הילדים שלנו זקוקים לזה, ולא פחות מהם – גם אנחנו.
למה כל כך מפחיד אותנו לעבור ממקום למקום? החשש המרכזי הוא לעקור את הילדים שלנו מהמעגל החברתי שלהם, ומדובר בחשש מוצדק. להמחשת הדבר, נסו לבחור מה מסכן יותר את חייכם: רשת חברתית חלשה, עישון סיגריות (15 סיגריות ביום) או השמנת יתר.
חוקרים מאוניברסיטת בריגהם ביוטה עברו על יותר מ-140 מחקרים, שכללו יחד כ-300 אלף אנשים. בדידות חברתית, מסתבר, היא גורם סיכון ששווה לעישון 15 סיגריות ביום, והיא מסוכנת אף יותר מהשמנת יתר. אם אתם מפקפקים במחקר הזה, הכירו את המחקר הנודע של בוגרי הרווארד, שבוחן אושר ונערך זה 75 שנים תמימות.
הפרופסור לפסיכיאטריה רוברט וולדינגר הוא שמוביל את המחקר המיתולוגי בימים אלה ואולי מחזיק בידיו את מאגר המידע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של מסלולי חיים, והוא אומר: "האנשים שמערכות היחסים שלהם הסבו להם אושר רב בגיל 50 – היו הבריאים ביותר בגיל 80. בסביבות גיל 50 רמת הכולסטרול בדם מנבאת את תוחלת החיים שלנו פחות ממספר החברים הטובים המקיפים אותנו. צריך לאמן את הרופאים שלנו להתחיל לשאול אנשים לעומק על טיב הקשרים בחייהם”.
הרעיון המרכזי הוא לחיות מחוץ לרוטינות הרגילות שלנו, להיחשף למקומות, לאנשים ולחוויות שהם מחוץ למסלולי היום-יום שלנו. סרנדיפיטי היא היכולת למצוא את מה שאנחנו לא מחפשים אחריו, להיתקל בחוויות חדשות, להתערבב עם אנשים חדשים שיש להם דרכים אחרות משלנו להסתכל על המציאות. מארק צוקרברג אמר פעם שפייסבוק מאפשר לאנשים את מה שהוא קורא "סרנדיפיטי בזמן אמת".
הדרך שבה לינהארט מסתכל על הסביבה שבה הוא מתהלך הפנטה אותי. הוא משוטט ברחובות ובוחן בסקרנות את סביבתו, בולע בתשומת לב כל פרט. לינהארט, כמו שמגדירה זאת לנגר, רואה כל מידע שמוצג לפניו כחדש ומרענן. הוא עצמו חוזר ואומר תמיד: "אני אנתרופולוג, לא איש עסקים". בניגוד אליו, רובנו כבר מזמן צועדים ברחוב מבלי באמת להסתכל. החיים של אנשים ב"מתן דעת ערני" נראים כמו תמונה עם הרבה יותר צבעים ושכבות.
למרבה השמחה יש אנשים שכותבים לי גם דברים אחרים על מיזם ה"פעם בארבע שנים", כאלה שאהבו את הרעיון ואפילו מאמצים אותו. מי יודע, אולי עוד נקים יום אחד תנועה של אנשים שזזים במרחב ממקום למקום. בכל מקרה, הניצחון הגדול ביותר של ההרגל שלנו בינתיים הוא השאלה של הילדים בתום השנה הראשונה: "מעניין לאן נעבור פעם הבאה".
הרעיון הזה, שגם כשטוב לך תמיד יש עוד מקום ועוד אפשרות של חיים מסקרנת בעתיד הקרוב, מכניס הרבה גמישות מחשבתית לחיים של כולנו. והאמת? התחלנו לגלגל אפשרויות. "פעם בארבע שנים" היא הדרך שלנו להחליף קצת חיים. יש משפחות שנוסעות שנה מסביב לעולם, ויש כאלה שמפתחות הרגל יום-יומי חדש וסודי משלהן. כך או כך, החיים הרבה יותר מעניינים ומאושרים כשקצת עובדים בזה.
