כתבה: יסכה בר שלום
כשאני שואלת אותה ממי היא צריכה לבקש סליחה, השופטת לשעבר לאה פירסט בת התשעים ושלוש מחייכת.
נזכרת בזוג החסידים שבאו להישפט אצלה, הם רק לא ידעו שהיא מכירה את השפה אידיש על בוריה מהבית ובכך שמעה את השיחה שניהלו ביניהם והיו בהלם כשהיא פנתה אליהם באידיש….
"מתחשק לי לבקש סליחה דווקא מהם …" היא צוחקת.
כן היא צוחקת גם בימים אילו של הסגר כשהיא נעולה בביתה בארה"ב. את יום הולדתה התשעים ושלוש חגגה בזום בהשתתפות עשרות משתתפים, היא נאמה, ועשתה לחיים, ושלחה הזמנות ומתנות, ולדבריה המסיבה עליה לא ויתרה היתה אחת השמחות ביותר.
יום הולדת לבדה, בדרך כלל בנוכחות הילדים הנכדים, הנינים והחברים, רק שהיא התאלמנה, ובעקבות הנגיף היא נעולה בבית, אבל אל תטעו, היא מיהרה לפתוח אינסטגרם. (קישור)
כן, בגילה המתקדם למדה להפעיל אינסטגרם,
ולא רק. היא עסוקה כל שבוע בלערוך מפגשי שידוכים בזום, היא מתפעלת את המחשב באופן מעורר התפעלות.
"אני קמה כל בוקר, מתעמלת מתאפרת ומתלבשת, ומקפידה גם על התכשיטים וככה מתחילה את היום שלי, אני כל כך עסוקה לא נותנת לעצמי להרגיש לרגע בדידות.
הקושי קיים בשבתות ובחגים, את החגים הייתה מבלה באופן קבוע בישראל, החלום שלה לעלות לישראל.
היא תמיד מחייכת, תמיד רוקדת ומתלבשת אופנתי וזוהר. מעוררת התפעלות ממש
היא מאמינה בחיים, בשמחה, ביופי.
כשמדברים על שמחה, היא מזכירה את אמא שלה. "איך היית שמחה בשישים שנות נישואים ? שאלתי את אמא שלי.
אני לא ידעתי שאני צריכה להיות שמחה….ככה ענתה אמא שלי, וזה המסר שלי לנשים שאומרות לי הוא לא משמח אותי , צריך לעבור את החיים יש רגעים של שמחה.
הספר הראשון שלה יצא לפני שנים שם הספר:" צדק הוא בלונדיני", ביוגרפיה שלה, "מכרתי אלפי עותקים עדיין מדפיסה מהדורה נוספת".
"אחרי שהבעל שלי נפטר אני לא רציתי להפוך לאלמנה עצובה כמו חברות שאני מכירה שאחרי התאלמנו , אפיו לפי ההלכה אפשר להתחתן אחרי שלושים יום, שאלתי את עצמי מה לעשות עכשיו יש לי כל כך הרבה ידע, כדאי שאתן לנכדי שלי את כל הידע שלי שאני יכולה וככה התיישבתי וכתבתי את הספר השני שלי.
נחזור אחורנית להיסטוריה של השופטת שעברה את גיל התשעים…
מהאנייה לקולג'
לאה פירסט אז אם לשלושה ילדים קטנים, לא חלמה ששמה הרשמי ישתנה, ויקרא שמה בישראל: כבוד השופטת! אבל לפני שנמשיך, כדאי שנתחיל מהתחלה:
1938 ריח מלחמה באוויר.
"בדרכים לא דרכים הצליח אביה להביא את הוריו אלינו", מספרת לאה. "אמו היתה חולה מאוד ונפטרה כעבור זמן מה, ואילו סבא נשאר להתגורר איתנו".
למזלם, אביה קיבל הצעת עבודה באמריקה, לבוא לכהן שם רב בעיר ניו יורק.
"מה שהגשים לנו את החלום, כרטיסים ואישור הגירה לאמריקה. כך גם ניצלנו".
"שופטת נשארת שופטת גם אחרי הפנסיה", היא מגחכת וחוזרת אל האנייה שהובילה אותם משוויץ לאמריקה דרך ספרד. הם חיכו ימים רבים לבואה של הספינה ושילמו במיטב כספם עבורה. היתה זו נסיעה קשה וצפופה, כשקצינים גרמנים שורצים בכל פינה מטילים את אימתם, מפחידים את כולם.
ימים קשים עברו עליהם בספינה, צפיפות מחרידה, אוכל במשורה, סערות ומחלת ים. כולם התפללו שיגיעו כבר לשלום למחוז חפצם.
השינוי הגדול התחולל לאחר שנישאה לחיים פירסט, בחור יהודי שלמד משפטים. בעלה דירבן אותה לעזוב את לימודי השפות ולגשת ללימודי משפטים והוא עודד אותה שהיא תהיה עו"ד דגולה.
באותם ימים כמעט שלא היו נשים שלמדו משפטים, והיא היתה מהנחשוניות. צעירה חרדית, מקפידה על שמירת מצוות, אוכלת רק כשר למהדרין, מכסה את ראש ומתקבלת ללימודי משפטים.
הילדים לפני הכל
ב-1950 עברה בהצלחה את המבחנים וקבלה את התואר בידה.
עכשיו הם שניהם עורכי דין מן המניין. חיים שפתח כבר קודם לכן משרד ועבד בו, הפך את אשתו לשותפה והם החלו לעבוד יחד. 'פירסט אן פירסט אופיס'.
רק שש שנים לאחר שנישאו, זכו לשמחה גדולה, בנם הבכור נולד. ואחריו נולדו בזה אחר זה שני ילדים נוספים. היא מצאה את עצמה מטופלת בשלושה ילדים קטנים מה שלא מנע מעורכת הדין לאה פירסט להפוך לשופטת מן המניין.
"בבחירות שנערכו בלשכת עורכי הדין נבחרתי לנשיאת הלשכה, ובבחירות המחוזיות לשופטים, הועלה שמי כמועמדת וכנגד כל הסיכויים והמינויים הפוליטיים שרחשו סביבי, קבלתי מינוי של שופטת מחוזית". היא מספרת.
היא נפרדה לשלום מעבודתה כשותפה עורכת דין במשרדו של בעלה חיים שהמשיך בעבודתו שלו כעורך דין מצליח בעל שם. היא בברכתו ובפרגונו הגדול של בעלה החלה בעבודתה כשופטת מחוזית של העיר ניו יורק.
עבודתה כשופטת כללה נסיעה לערים רחוקות, למקומות ישוב מבודדים מן העיר הגדולה, כולם כמובן בשטח שיפוטה, לשם הגיעה כשופטת יום, בבית המשפט. באותם מקומות היו מרכזים את התיקים ודנים בהם בזה אחר זה, וביום שלמחרת הטלטלה למושב בית הדין הבא במקום אחר.
אז, שלא כמו היום, היא מציינת, היה קשה יותר לשלב בית וילדים עם עבודה, ובכל זאת הם לא וויתרו.
"לאחר ראיונות רבים מצאנו מטפלת לילדים שהגיעה בשעות הבוקר המוקדמות ונשארה עד חמש אחר הצהריים. אני לא רציתי לפספס את גידול הילדים שלי. השנים הראשונות לחייהם הם השנים המשפיעות, ופחדתי שאם לא אהיה בחברתם מספיק, זה ישפיע לרעה על אופן גידולם . לכן בקשתי מהמטפלת להשכיב אותם בצהריים לשינה ארוכה, וכך כשחיים ואני חזרנו מיום עבודה, התאפשר לנו לבלות בחברת הילדים שהיו עירניים להפליא לאחר שנת צהריים ארוכה, עד השעה עשר בלילה. היה חשוב לנו שנבלה יחד כמשפחה, שנאכל ארוחה משותפת ואחר כך נשחק איתם, נכין שיעורים, נפטפט ונשמע מה קורה איתם. כששואלים אותי איך תמרנת בין עבודה תובענית כזאת לבין היותי אמא, אני תמיד נזכרת בחופשת הלידה הקצרה שלקחתי לאחר לידת הילד השלישי. וכאן המקום גם לגלות סוד: גילוי נאות. הרבה יותר קשה, אבל הרבה יותר קשה, להישאר בבית עם ילדים קטנים מאשר לעבוד בכל עבודה, תובענית ככל שאפשר".
לא מתחרטת
את היום הראשון שלה כשופטת לעולם לא תשכח.
רק שנים קודם לכן, כשנכנסה לאולם בית המשפט כעורכת דין לצידה של הנאשמת, התחוללה מהומה קצרה באולם, השופט סירב לאשר את כניסתה של עורכת דין.
רק עורך דין ממין זכר! הוא דרש. באותם ימים של שנות החמישים גם בארה"ב הנאורה, עורך דין נחשב למקצוע גברי לכל דבר.
"נכנסתי לאולם בית המשפט כדי לבחור את המושבעים ולא יכולתי להפסיק ולחשוב על כך שמי שלא רצה אותי באולם בית המשפט כעורכת דין, קיבל אותי כשופטת!
האם יש בליבך חרטה על אחד מפסקי הדין שהכרעת בהן במהלך השנים?
"לא!" טון דיבורה המשעשע נעלם ותחתיו מופיעה שופטת אמיתית, נחרצת.
"שופט חייב לדעת לחרוץ דין ולא להתמהמה. תמיד הרגשתי במהלך הדיונים שאלוקים נותן לי את היכולת ואת האפשרות לראות בבירור דברים. גם אם ההכרעה היתה קשה ונוצרה דילמה, מעולם לא דחיתי מתן פסק דין. כמובן שלכל אדם ניתנה האפשרות להתנגד לפסק הדין שנתתי ולגשת לערעור במחוז העליון, בערכאה שמעלי".
אינספור פטישים ומהלומות עלו על שולחנות בית המשפט מאז ששפטה. הזמנים השתנו, נורמות התחלפו.
"איך את שומרת על הנעורים שלך?" אני שואלת בסקרנות, רוצה לגלות את הסוד.
"אני עסוקה בשידוכים כל היום", היא מחייכת לעברי. וכמו שאמרנו בימים אילו היא מתפעלת את האינסטגרם שלה ומי שמעוניינת יכולה לעקוב אחריה.
https://instagram.com/judgegorgeous
—
