הסופרת דריה מעוז, דוקטור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מרצה בכירה במכללה האקדמית הדסה, עיתונאית (כותבת ביקורות ספרים בישראל היום) וסופרת. בעברה הייתה עורכת דין ועזבה את המקצוע כי היה לוחמני מדי עבורה. חתול שחור הוא ספרה התשיעי, אחרי שלושה ספרי עיון וחמישה רומנים. כל הספרים שלה עוסקים בזוגיות ובהורות, תחומים אותם היא חוקרת ומלמדת שנים רבות.
מעוז מספרת, כי היא מתחילה לכתוב ספר כל אימת שהיא רואה את סצנת הפתיחה ויכולה לצעוד לתוכה ולשוטט בה, כמו בסרט. "אחרי כמה זמן הרגשתי שאני בתוך השבעה שרקמתי בראשי וראיתי סביבי את הדמויות ואת האופן שבו הן מתנהלות, וזהו, כבר הייתי בתוך זה".
הספר האחרון שייצא הינו "חתול שחור", רומן פסיכולוגי אפל ומורט ומי שכבר קרא את ספריה הקודמים יודע שיש בהחלט למה לצפות. אם תהיתם מה קורה מתחת למעטפת הפריכה של חיי הנישואין? של כולנו מן הסתם יקבל בספר זה את התשובה הלא נעימה. זאת המסתירה את האמת מהסטורי המוצלחים מהטיולים שלנו, את התמונה המחמיאה מהזוגות שאנחנו מציגים לעולם והמסיכות שאנו עוטים כשאנחנו נפגשים עם אחרים. משפחה חברים וקולגות לעבודה.
הראיון המלא שלי מול הסופרת דריה מעוז, אישה מלאת השראה שכותבת ומתמודדת יחד עם הקוראים בחיים האמיתיים ומביאה אותם לרומן שכייף לסיים ביום אחד.
איך התחלת לכתוב?
הייתי כתבת צבאית בבטאון חיל האוויר, ושם למדתי כתיבה עיתונאית, בעיקר מאהרון לפידות שהיה העורך שלי. אחרי שהשתחררתי – המשכתי לעסוק בעיתונות וכתבתי במקומון ירושלמי, ובהמשך בלאשה ובידיעות אחרונות. בין השאר, כתבתי ופרסמתי בעיתונות גם סיפורים קצרים, וכשאבא שלי סיפר לי על חבר שלו שיש לו סיפור מדהים והוא מחפש מישהו שיכתוב אותו, הרמתי את הכפפה, והתוצאה היא ספרי הראשון – ואיה קון דיוס, על קורותיו של יצחק שושני ז"ל בקולומביה. בהמשך, בזמן שעשיתי את המחקר לדוקטורט על תרמילאים ישראלים בהודו, הציעה לי אלמוג, חברה שהיתה אז יחצ"נית בהוצאת כתר, לכתוב את הממצאים שלי כרומן, וכך עשיתי. את הרומן שלי, הודו תאהב אותי, שהפך לקאלט בקרב תרמילאים, כתבתי ופרסמתי עוד לפני הדוקטורט. אז גיליתי שאני אוהבת לכתוב פרוזה לא פחות (ואפילו יותר) מאשר מאמרים ועבודות אקדמיות. מאז אני כותבת בכמה ז'אנרים לסירוגין – כתיבה עיתונאית, עיונית ופרוזה.
מאיפה ההשראה לסיפור?
אני מאוד אוהבת מותחנים פסיכולוגיים כספרים וכסדרות וסרטים, כמו המטופלת השקטה, נעלמת, האישה בחלון, שקרים קטנים גדולים, חפצים חדים, שאטר איילנד, You . למדתי פסיכולוגיה וכיום אני מלמדת פסיכולוגיה במכללה האקדמית הדסה, ואני תמיד משלבת אספקטים פסיכולוגיים בספריי. הז'אנר הזה מתמקד בפסיכולוגיה של הגיבורים – מניעים, מחשבות, עבר, ילדות, טראומות ויחסים מהעבר, ומנסה להבין את החשיבה וההתנהגות של הגיבורים, וזה מה שרציתי לעשות בספרי החדש.
כיאה לז'אנר, יש ב'חתול שחור' דמויות שנראות בהתחלות חנוניות, ולאט לאט מתגלה הפן האפל שלהן. הגיבורים הם זוג סולידי – מיכל ונמרוד, שחי חיים רגילים עד שנכנסת לחייהם אריאל, בחורה שמתחברת עם מיכל. אריאל היפה והצעירה מושכת את מיכל לתוך החיים הנהנתנים שלה, והיא למעשה החתול השחור שעובר בין בני הזוג וגורם להתרחקות ביניהם. נמרוד מתחיל לעקוב אחרי מיכל ולפתח אובססיה כלפיה, שהולכת וגוברת עד שבסוף יש טוויסט ותוצאה לא צפויה.
מה המסר של הספר?
המסר המרכזי של חתול שחור הוא שגם בני זוג הם אנשים זרים זה לזה, וכמה שנחיה ביחד ונחשוב שאנחנו מכירים – אף פעם לא נוכל להיכנס לראש של בן הזוג ולהכיר אותו באמת.
תמיד יש סתירה בין הרצון להכיר את בן הזוג כספר פתוח ולצפות את כל מהלכיו, שזאת בעצם השגרה והאהבה היציבה, לבין הרצון באתגר. המחקר והחיים עצמם מוכיחים שכדי לשמר את האש בזוגיות צריך לשמור גם על ריחוק ואתגר.
מסר מרכזי נוסף השזור בספר הוא שגם באהבה נדרשת מידתיות. מי שיותר מדי אוהב את בן זוגו עלול לפתח כלפיו גם תחושות של קנאה עזה ורכושנות. זה מה שקורה אצל גיבור הספר, נמרוד. אם אין לאדם מקורות משמעות וסיפוק אחרים, הוא יתלה את כל הווייתו בבן/ת הזוג ומן הסתם עלול להתאכזב.
חוקר הרגשות, פרופ' אהרון בן-זאב, טוען שהאידיאולוגיה הרומנטית היא מסוכנת. האידיאולוגיה הזו סוגדת לאהבה הרומנטית האולטימטיבית והמושלמת – המוחלטת, הראויה לכל קורבן וכך היא מוצגת בסרטים, בפרסומות, ובספרות. האידיאולוגיה הרומנטית אינה מאפשרת לאהוב בקלילות, והיא גורמת לכך שהאהבה נעשתה למוטיב מרכזי מדי בחיים. היא מעודדת תלות של אוהב באהובו, ובצורותיה הקיצוניות היא עלולה לגרום למעשים נואשים כמו אלימות ואפילו רצח.
האם משהו ממך בתוך הסיפור?
אני מאמינה שבכל יצירה יש משהו מהיוצר – בכל תחום שהוא. בציור, בפיסול, בשירה ובטח שבכתיבת פרוזה. כמו בפירוש של חלומות – היוצר נמצא בכל הדמויות שהוא יוצר ולאו דווקא בדמות אחת שכביכול דומה לו, והוא נמצא באופן מפוזר, אקראי וספורדי. אני מנסה להיכנס לנעליים של כל דמות שאני יוצרת ולהרגיש אותה. כמובן שרובן שונות ממני מאוד, אבל אני חייבת להבין אותן ולאהוב אותן על מנת שיהיו אמינות.
רגעים של השראה?
רוב הרעיונות לספרים שלי התחילו ממשפט ששמעתי, מראה שראיתי, משהו שקראתי ותפס אותי. אני בדרך כלל רואה את הסצנה הראשונה, הפותחת, באופן מאוד מוחשי במוח שלי, ומשם אני מתחילה לדמיין. את הכתיבה עצמה אני עושה בשקט ובהתבודדות מוחלטת, הרחק מהחיים הרגילים והשוטפים. בדרך כלל בצימר בהרי ירושלים שאני שוכרת או במקום כלשהו בחו"ל. על מנת להיכנס לתוך העלילה ולראש של הדמויות אני חייבת להתנתק מכל מה שמוכר לי ולהחליף את העולם שלי בעולם שיצרתי.
ספרי על עצמך?
אני נשואה לקובי פיק, וזהו פרק ב' של שנינו. יש לי שני ילדים מתוקים ונפלאים – איל, הבכור הוא בן 14, ועולה לכיתה ט' בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. הקטן, אוריין הוא בן 10 ועולה לכיתה ה' בבית הספר מולדת במבשרת. שניהם אוהבים מאוד לקרוא ויש לנו מנהג בבית שבכל ערב הם קוראים לפני השינה. אני חושבת שקריאה מרובה היא גם הבסיס לכתיבה טובה. אנחנו גרים ברמת מוצא ליד ירושלים.
למה את שואפת עוד?
אני רוצה להתקדם באקדמיה, אולי לפרופסורה, ובמקביל – למען הנפש, להמשיך לכתוב עוד ספרים. למעשה, כמעט סיימתי לכתוב ספר נוסף, העשירי, שכתבתי בתקופת הקורונה הקשה, וגם הוא מותחן פסיכולוגי. התאהבתי בז'אנר הזה.
