על השגרה החדשה-ישנה של לימודים בזום, ועל ההשלכות שהיא מזהה אצלה בבית. "הילדים חזרו כביכול למציאות שהם כבר מכירים אותה, אבל אנחנו, הבוגרים, יודעים שהם בעצם נמצאים במצב של חוסר שגרה, חוסר יציבות. עמימות", היא אומרת, "אנחנו והם לא בדיוק יודעים מתי הבידוד יסתיים, מתי יהיו תוצאות של בדיקות ומתי אפשר לחזור לבית הספר. אנחנו באזור שבו אין לנו תשובות. לחזרה לזום יש גם יתרונות – זה הרבה זמן בית, יש יותר את אימא ואת אבא, אבל היציאה לשגרה והיציאה ממנה, עבור ילדים, יכולה להיות חוויה מטלטלת. ממש ככה".
לדבריה, הקושי הוא בכלל חברתי: "להיות בבית זה עניין מורכב לילדים, שצריכים לפרוק אנרגיה, ולדעתי המהות כאן היא חברתית – אנחנו מייצרים להם מיצג שווא, כי המסך ממסך את היכולת לקשרים ולאינטראקציה חברתית. הקשר החברתי שהם חווים דרך הזום יוצר התבודדות. החוויה של כיתה, עם צלילים וריחות, כל זה נמחק לנו. יש פלג גוף תחתון, בלי שפת גוף. הם נמצאים בכיתה וירטואלית, ומפספסים כל כך הרבה איכויות חברתיות. הפעם נראה שהבידודים קצרים יותר, אבל עדיין מדובר בשבעה או עשרה ימים, וכשזה מצטבר – זה יוצר חסך, וזה בעייתי מאוד".
"קשר חברתי בעיניי הוא גם גורם מגן של העצמי, של הנפש. ילד שיש לו חבר – זה גורם מגן", היא מוסיפה, "אני חושבת שאנחנו כהורים צריכים לסייע גם בתוך הבתים, איך וכמה שרק אפשר. לדבר עם הילדים, בין האחים, להציף את ההתמודדות, הפשרה, הפרגון. לעבוד איתם על מיומנויות חברתיות, על התרה של קונפליקטים. אנחנו צריכים לייצר עבורם את מה שנלקח אותם. יש פה איזה שריר רגשי וחברתי, ואם לא נאמן אותו, יהיה פה חסך מאוד משמעותי. אנחנו נגרור את הגלגל הזה קדימה, אם אנחנו לא נקבל את האחריות החינוכית והרגשית של ילדינו עלינו כהורים".
הילה קלעי נובוטני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, התייחסה בריאיון להשפעות של אותם שינויים, לרבות תופעת האלימות המתגברת שעליה אנחנו מדווחים יותר לאחרונה.
"אני חושבת שמה שדגנית סיפרה על מה שעובר על הילדים שלה בבית, מספר לנו את הסיפור של החברה כולה", היא אומרת. "אני עובדת במסגרות חינוך יסודיות, כרגע בבתי ספר יסודיים, והאלימות נמצאת בכל מקום. היא נמצאת גם בכיתות א', גם בכיתות ו', גם בכיתות ג'. אני חושבת שכל החברה שלנו עברה איזושהי טלטלה, עדיין עוברת, לצד השינויים הדיגיטליים והטכנולוגיים. הצורך הזה שלנו ההורים לתת לילדים מענה כשאנחנו נמצאים בבית הרבה מאוד זמן, מציב אותנו גם חשופים. כלומר, זה שהילדים שוהים יותר זמן עם ההורים שלהם, מביא אותם גם להיחשף לחרדות שלנו, לדאגות, לקשיים הכלכליים. הילדים הם הרי סנסורים מצוינים. יש גם את הצורך לספק תעסוקה, ויש צרכים חברתיים – בעיקר בגיל ההתבגרות, שבו הם מגבשים למעשה את הזהות שלהם, דרך קבוצת השווים שלהם. אבל גם הגילים הצעירים זקוקים לקשרים חברתיים ממשיים, פרונטליים".
"ההורים צריכים לנהל עם ילדיהם שיח אחר, השונה באופיו מזה שהורגלו לו בעבר, ולהשתחרר מהדפוס של עזרה בהשלמת משימותיו לצורך עמידה בדרישות", היא מוסיפה, "חשוב לרתום את הילד ולעורר בו מוטיבציה ללמידה מתוך עניין והנאה, להבין מהם תחומי העניין שלו ומה הוא רוצה ללמוד. רווחתו של הילד היא זו שצריכה להנחות את ההורים, גם אם הוא ילמד פחות".
לדברי ד"ר דנינו, כדאי לקבוע סדר יום ושעות קבועות ללמידה, בתחומי עניין שבהם גם ההורים וגם הילד יחוו הנאה. "למידה יכולה להתרחש בכל מקום, וכל נושא שעולה באופן ספונטני הוא הזדמנות ללמידה חווייתית ומשמעותית", היא מציינת וגם מתייחסת להיבט החברתי: "ילדים משתוקקים לקשר חברתי ולפעילויות שמשלבות אינטראקציות חברתיות, לכן חשוב שנאפשר להם לעשות גם בבית את מה שנמנע מהם בבית הספר, במידת האפשר. חשוב שההורים לא ירימו ידיים וימצאו את הדרך הנכונה להשאיר אותם בתמונה – אך מבלי שיעמיסו על עצמם מעבר למה שהם מסוגלים. לעיתים יש צורך באיש מקצוע שילווה אותם ויסייע להם לבנות את המסגרת ולהגדיר מחדש את תפקידם ההורי בעת הזו.
"המציאות שנכפתה עלינו דורשת מאיתנו לשנות משהו בעצמנו", היא מסכמת, "כמו שאמר פעם הפסיכואנליטיקאי הנודע קרל גוסטב יונג – 'אם יש משהו שאנחנו רוצים לשנות בילד, אנו צריכים תחילה לבחון ולראות אם זה לא משהו שטוב יותר אם ישתנה בנו".
