חלק מההתבגרות כרוכה בויתור על סממני התינוקות. מוצץ הוא דוגמא מצוינת לכך. המוסכמה החברתית גורסת כי יש להיגמל מהמוצץ עד גן חובה. אין זה אומר שילד המשתמש במוצץ לא יתקבל לגן חובה. אולם יש לצפות כי בשלב זה יופעל לחץ חברתי ואולי אף פדגוגי להביא לחיסול התופעה.
מאחר ששימוש במוצץ הוא בגדר התמכרות, לעולם לא מוקדם מדי להתחיל להיגמל. אלא שגמילה ממוצץ עשויה להתגלות כדבר לא פשוט כלל וכלל. בגמילה ממוצץ מעורב אלמנט נפשי קשה של פרדה מחפץ חיובי ואהוב, השקול אפילו לחבר או בן משפחה.
גמילה ממוצץ חייבת לטעמי להיעשות תוך הסכמה של הילד. גמילה כפויה פסולה מעיקרה וכמוה כקריעת הילד בכוח ממקור לביטחון ונחמה.
על מנת להביא את הילד לקבל החלטה או לפחות להסכים להיפרד מהמוצץ ניתן לנקוט בשתי גישות. האחת – הגישה החיובית, היינו הדגשת החיוב שבחיים ללא מוצץ. השניה – הגישה השלילית, או במילים אחרות – דה-לגיטימציה של המוצץ.
עדיף כמובן להתחיל ולנסות הליך גמילה בגישה החיובית ולהשאיר את הגישה השלילית כמוצא אחרון.
לצורך יישום הגישה החיובית מומלץ לנסות להסביר לילד את הרציונל שבסיום הקשר עם המוצץ. נסו להבהיר לו כי מדובר באקט של התבגרות ועצמאות. צעד חיובי לקראת עצמאות שהילד כה כמה אליה.
חשוב עד מאוד לעודד את הילד, ולהחמיא לו בכל פעם שינסה להיפרד מהמוצץ, קל וחומר מקום שהצליח. הציעו לערוך טקס סמלי לפרידה מהמוצץ. מעין מסיבת פרידה. איספו בצוותא את כל המוצצים בבית והביאו אותם לקבורה משותפת בפח האשפה. גם עץ המוצצים שבגינה הציבורית הוא אפשרות טובה, אם כי בימי משבר הקורונה אולי כדאי להימנע ממנה.
מתן תמריצים חיוביים כהבטחת מתנות או דברים טובים, או בשמם הפורמלי – שוחד ושלמונים – אף הוא אפשרי ולגיטימי. במקביל, ניתן להצטייד בשלל אביזרים נלווים כספרי ילדים, תקליטורים ומשחקים המיועדים להקל על חווית הפרידה מהמוצץ ולסייע לשכנע את הילד "לקפוץ למים" ולהתחיל בהליך גמילה בדרך של "שטיפת מוח" תת הכרתית.
מומלץ שלא להמיר את ההתמכרות למוצץ בהתמכרות אחרת, כגון מציצת אצבע. בדרך זו רק תחליפו צרה בצרה גדולה יותר, שכן הפרדת הילד מהאצבע, קשה מעט יותר מהפרדתו מהמוצץ. בעיקר מקום בו אתם עושים שימוש בשיטת הדה-לגיטימציה כמתואר בהמשך.
אם לא הצליח תהליך הגמילה בפעם הראשונה – לא נורא. אל תגערו בילד או תזלזלו בו. עודדו אותו לנסות שוב. גם ככה קשה לילד הגמילה, ותחושת כישלון מלווה בתגובות שליליות מצדכם רק תעצים את החוויה השלילית ותקשה על הגמילה.
אם נכשלה הגישה החיובית, ניתן לנסות וליצור דה-לגיטימציה של המוצץ כחלק מהליך הגמילה. אם ילדכם יראה במוצץ גורם בעל השפעה שלילית, פוגעת, אולי יסכים להתאמץ יותר בניסיון להיפרד ממנו.
עליכם לדעת כי דה-לגיטימציה של המוצץ אינה קלה מעשית או מוסרית. אחרי ככלות הכל, עליכם לשכנע את ילדכם כי מי שהיה לו ידיד נאמן ואמין בשנים האחרונות, הוא כיום אויב, או לכל הפחות, – מיותר.
יש בכך משום צביעות. הרי אתם הם אלו שיצרתם את השידוך והפגשתם בין הזוג מלכתחילה. אתם אלו שלימדו את הילד כי בשעת צער וכאב יוכל למצוא נחמה ומזור בזרועות ידיד הגומי הקטן שלו. וכעת, עליו לשכוח את העבר? עליו לסלק מעליו את כל מי שהיה שם בשבילו כל אותם שנים?
זה פשוט כשמדובר בפוליטיקאים המנסים לשכנע את הציבור. זה מורכב יותר כאשר אתם הורים הנדרשים לעשות 'סיבוב פרסה' אידיאולוגי מול ילד שאינו פתי מאמין, כציבור המצביעים הישראלי.
לכל הדעות מדובר בצעד קשה, אבל אם זהו המוצא האחרון, אין לעיתים מנוס מנקיטתו. בהתאם לכך, הבהירו לילד כי המוצץ עשוי לגרום לו נזק. הזכירו לילד את המחקרים הרבים שהמצאתם ברגע זה המעידים על כך שמוצצים יוצרים בעיות שיניים?! הסבירו כי מוצץ מתאים לתינוקות ואינו חבר ראוי לילד גדול. אם כל אלו לא עזרו, תוכלו להרחיק לכת ולהביע בגלוי תחושת גועל מהמוצץ תוך עיקום הפרצוף בכל עת שהילד מחדירו לפיו. הגיבו באופן דומה לתגובתכם מקום בו מחליט ילדכם להכניס לפיו חרק או לשתות את מי האמבטיה שרק שנייה קודם לכן הטיל בהם את מימיו.
אם לא עלה בידי ילדכם להיגמל, אל תתייאשו, ואל תנסו לכפות על הילד גמילה בכוח. הגמילה ממוצץ היא רק עניין של זמן. ההתבגרות, הלחץ החברתי והזמן יעשו את שלהם ובסופו של דבר ייגמל ילדכם מהמוצץ, גם אם ייקח הדבר זמן רב יותר מהמקובל. זיכרו – טרם נולד הילד אשר התגייס לצבא או נשם לאוניברסיטה, מצויד במוצץ.
ואם ילדכם הוא הראשון, מה אכפת לכם? מגיל 18 הוא כבר בגיר. משלב זה אין הוא באחריותכם ובעיית הגמילה מהמוצץ היא מעתה ואילך בעיה של המ"כים, הקב"ן או הרקטור.
* האמור בטור זה הינו מבט הומוריסטי על חווית ההורות ואין לראות בו משום יעוץ מקצועי או המלצה מוסמכת לגידול ולטיפול בילדים.
