את המשפט הזה מכירות אמהות למשפחות ברוכות ילדים, אבל היי, במציאות הדברים מתנהלים באופן שונה, נכון שילדים יכולים לעזור, רק שהם יכולים באותה מידה לייצר בלגן מטורף.מלי כיום סבתא, כתבה את הטור הזה לפני שנים, גם היום יש לה בבית גילאי התבגרות והטור רלוונטי לכולנו.
ניסיתי את המשחק הישן שלי, משחק ששיחקתי בו רבות לפני עשרים שנה.
"הלוואי והיה מגיע גמד קטן ומסדר לי את החדר", כך הייתי אומרת לאחיות הצעירות, ותאמינו או לא, חצי שעה לאחר מכן, אחיותיי הקטנות היו קוראות לי ומספרות בהתרגשות שהגמד אכן הגשים את משאלתי והגיע. עובדה. אני מוזמנת לראות. החדר מסודר.
איפה הגמדים כשצריכים אותם עכשיו, בערב פסח? וכאן מגיעה הדילמה: היכן הגבול אותו את צריכה להציב? עד כמה מותר לבקש מילד לעזור מבלי לעבור את גבול הנדנוד וההשפלה של ההורה?
יש זכויות וגם חובות
"עזבי, אני עושה הכל. עד שהבן שלי יסיים לסדר את החדר, יהיה בר המצווה שלו. אני מעדיפה לעשות זאת בעצמי", עירית ממשיכה לאסוף את הצעצועים.
"עירית, אסור לך לוותר לו".
"אסור, מותר. אני רוצה שהחדר יהיה מסודר", היא נוהמת.
כן, גם אני כמו שאר האמהות חולמת שהילדים יבצעו את המטלות באופן אוטומטי. "הבית הוא משותף לכולם, וכשם שיש זכויות יש גם חובות", עירית נואמת וממשיכה לאסוף את הדפים שבתה גזרה לכל עבר.
הבנים והבנות שווים בעיני כשזה מגיע לחלוקת מטלות, בניגוד לאסתר חברתי, המחזיקה בדעה שוביניסטית להפליא, לפיה יש לערוך הנחות מפליגות לבנים כי "זה לא בטבע שלהם לעזור. הם חסרי מודעות לסדר ואף לניקיון". האם לעד יסדרו וינקו אחרים? תיזהרי, אסתר, יום אחד תבוא האישה שלא תסבול את הבלגן שלהם, כמו אמא שלהם, והיא תעיף את שניהם יחד בקשת ארוכה, עד הבית שלך.
"כל כך מהר סידרתם?"
"אמא, תני לי לקפל כביסה", מתחננת יעלי ואני נותנת לה מכונה אחת לשבוע (המכונות הקבועות אצלי הן שלוש מכונות ליום. תכפילו בשישה ימים). שימי אמור לשטוף את כלי ארוחת הערב פעמיים בשבוע, חיים אמור לשפוך את הפח שלוש פעמים בשבוע ודודו אמור לסדר את מגרת הצעצועים מדי פעם. כולם אמורים לעשות. לפעמים הם עושים. לפעמים לא.
ואני צוחקת ומגחכת כשאני שומעת שוב את המנטרה: נו, טוב, במשפחה ברוכת ילדים – הגדולים עושים הכול. הרשו לי לגחך, מבלי חלילה להפחית מערך העזרה שהילדים שלנו מושיטים. משפחה גדולה או משפחה קטנה, בכל מקום יש תמיד עצלנים יותר, זריזים יותר, יעילים פחות ופרודוקטיבים פחות. בדיוק כמונו, כשהיינו ילדים.
"אמא, סידרנו את החדר. אנחנו יוצאים ללמוד למבחן", שימי וחיים הצהירו בפני הרל"ש.
"כל כך מהר סידרתם? תמהתי בקול. לפני רבע שעה, כשביקרתי בחדרם, הוא נראה כמו אחרי מבצע צבאי נרחב.
"כן", ענו בביטחון מופרז ויצאו לדרכם. נכנסתי לחדר. בסקירת עין מרפרפת קלטתי את ערמות הבלגן שנזרקו אל מתחת למיטה ואת כיסוי המיטה שניסה להסתיר ללא הצלחה את קצוות הבלגן שצווחו ושיוועו לעזרה, קבורים עמוק.
"נו, בנים", נאנחתי ומיהרתי לשלוף החוצה את המטמון. אסתר צודקת לפחות בחלק הראשון. אולי לבנים יש פחות נטייה לסדר, אבל אסור לוותר גם להם!
"יש לי מבחן""פסח מתקרב".
"נו באמת, את לא צריכה לעבוד. יש לך ילדים גדולים בבית", גיסתי, מנחת הורים במקצועה, חותכת באחת את דרשת הדאגות השנתית.
"את יודעת איך זה. נכון, הם עוזרים, אבל כמה אפשר להטיל על ילד בר מצווה…".
"מה שחשוב הוא להגדיר תפקידים ובעקביות לדרוש ולדאוג שהם יבצעו אותם", גיסתי מנסה להקנות לי תורה שלמה על רגל אחת.
היא צודקת, רק שלא בורכתי לצערי בכישרון העקביות. ההחלטות שלי משתנות בהתאם לרוח הנושבת. "אמא, נסדר מחר את ארון משחקי הקופסא. בסדר?"
"יש לי מבחן. אני חייבת ללמוד. המיטות בחדר יחכו עוד יומיים".
ולב של אמא נכמר מרחמים.
פסח מתקרב. מפלס הרחמים שוקע. רחמים? רק אחרי פסח.
"ילדים, אתם חייבים להקפיד על חדרים מסודרים מדי יום ולהניח כלים בכיור אחרי הארוחה. אין ברירה. פסח מתקרב ועלינו להקפיד ביתר שאת על סדר וניקיון יומי, כדי להקל את עבודות הפסח, שגם להם נייחד זמן נפרד לעבודה".
"סידרנו, שלא יהיו בושות"
רק החלטתי להיות עקבית והכל דופק כמו שעון שוויצרי. האמנם? חזרתי מן הגינה עם הקטנים, והכיור ריק. אין בו כלים. המיטות מוצעות, המצעים מקופלים, הצעצועים בארגזים, והילדים מתרוצצים הלוך ושוב ומחפשים מה עוד אפשר לעשות.
וואו! עידן חדש בחיינו. אולי בכל זאת אנשים צודקים ובמשפחות גדולות הילדים עושים הכל? הפרטנר הופיע בפתח. "הילדים ביצעו היום את כל המטלות השגרתיות ומעבר לזה, הם לא מפסיקים לעזור לי", דיווחתי לו. טרם פתחנו בקבוק שמפניה ושתינו בהתרגשות לחיי השינוי הגדול שעומד להתחולל בחיינו, שימי הופיע סמוק לחיים.
"אמא, אפשר לפתוח את שקית עוגיות החמאה? אליהו ויוסף (חברים טובים מילדות) מגיעים אלינו בעוד חצי שעה. הם התקשרו שאבא שלהם מגיע לשכונה והם באים לבקר".
"כן, אמא, סדרנו מהר את הבית לכבודם, שלא יהיו לנו בושות".
אהה, לכבודם. עכשיו הפאזל הושלם והשמפניה חזרה למקומה. ה"לחיים" יחכה."מה את רוצה מהילדים שלך?", שואלת אותי עירית בביקור השבועי שלה לאחר שסיפרתי לה על התיאוריה החינוכית שקרסה טרם החלה.
"תראי, הם עושים הכול בבית", ועירית הצביעה לכיוון המטבח.
החנקתי קריאה. מימי בת השנתיים וחצי עמדה על כיסא נוטף מים במטבח. רטובה כולה, שוטפת כלים. "אמא אני עוזרת לך…"
מה שנכון נכון,
