אנחנו יכולים לדבר עם ילדינו, שוב ושוב, שוב ושוב, וכלום לא יקרה. הם כאילו לא שומעים, כאילו לא מבינים, כאילו לא יודעים למה אנו מתכוונים.
אנחנו אומרים להם אלף פעמים, והם, כאילו, מצפים מההתחלה לאלף ואחת, וגם שם לא נעצרים. אנחנו דורשים להם דרשות ארוכות, שיחות מוסר ממושכות, שיחות ניעור כבדות, והם שומעים, אבל נשארים כמו שהיו.
כל הורה מכיר את זה שהוא מרבה להסביר לילד בן השלש שהספה בסלון נהרסת כשקופצים עליה, אבל כשהוא לרגע פונה אחורה, הדברים כאילו נוזלים החוצה והספה חורקת מהקפיצות.
כל הורה מכיר בוודאי איך הוא מסביר לילדים, שצריך לגמור כל מה שיש בצלחת. איך זה ייתכן שלא הבינו? הצלחת נשארה עמוסה בדברי מזון.
אז מה? הם לא שמעו? הם לא הבינו? הם לא הפנימו? לא. ממש לא.
שימו לב כמה פעמים אתם בעצמכם לא שמעתם את זה שמולכם, כי הוא דיבר בצורה מרדימה ומייגעת, כי חזר על הדברים שלו עשר פעמים, כי דיבר לאט מיד, הרבה מידי, יבש מדי.
כמה פעמים זה קרה לנו? המרצה דיבר ודיבר וכלום לא נקלט.
האישה דרשה ודרשה, ובעלה לא שמע בכלל שאמרה. החברה סיפרה בטלפון ואת לא זוכרת בכלל שדברת אתה.
למה זה קורה לנו?
כי האוזניים שלנו עייפות מלשמוע את אותו הקול כל הזמן שוב ושוב, שוב ושוב.
מה הילדים שלנו כן שומעים?
בואו, נסו להיזכר מה אתם שמעתם מההורים?
ובכן, את רוב הדברים שקיימתם, לא שמעתם באוזניכם, לא הבהירו אותם לכם אלפי פעמים.
רוב הדברים שאנו מקיימים – פשוט הזריקו אותם לנו לתוך הוורידים.
לתוך הווריד לא נכנסות מילים.
עמוק לתוך הוריד נכנסות חוויות.
אבא היה קם השכם בבוקר ויוצא לומר סליחות. זה כל כך עמוק אצלי עד שאני יוצא בעצמי לפנות בוקר לא רק לסליחות כי אם גם לתפילות.
אימא הייתה עומדת במטבח ולא יוצאת עד שסיימה להכין ארוחה מזינה לכל בני הבית. גם אני כך, לא אעזוב את המטבח עד שכולם יאכלו וישבעו.
הורי היו מדברים ביניהם בנועם ובשקט ומבינים זה את זה ללא כעסים.
גם אצלנו בבית איננו מרימים קול.
כך הורגלנו.
זה החומר שהוזרק לקרבנו.
אלו הדברים שאנו נושאים באמתחתנו.
אלו החומרים המוזרקים לילדינו.
ועכשיו, בואו נבדוק את החומר שאנו מכניסים לגופם של הילדים, האם הוא ראוי להיכנס לקרבם??
