"אז מה הכוונה להפוך את העצבות למרירות? מה זה נותן?"
"כשאת מרגישה עצבות על הפרידה של נדב ממך, תבררי: האם את מרגישה את נוכחות השם איתך? אני לא שוללת חלילה את הכאב. זה הכי נורמלי בעולם. חשוב לדייק ולהבין שבעצבות, השם לא נמצא ובמרירות השם נמצא, אליו מופנה הכאב", הסברתי.
"אבל גם המרירות בלתי נסבלת, גם זה לא נעים לי, איך זה מחליף את העצבות?". "זה לא מחליף את הרגש. זה מחליף את הכתובת שאליה הרגש מופנה. במרירות, הרגש מופנה לתחושת המרחק שלך מנוכחות של השם".
"אז מה זה אומר? שעכשיו אני צריכה להתחיל לקרוא יותר תהילים ולעשות יותר מצוות? זה יפתור את הבעיה? נראה לי שהכפלת את העצב שלי. עכשיו לא רק שאני עצובה מזה שבעלי עזב אותי, אני גם עצובה מזה שאני קולטת כמה שאני רחוקה מהשם". התחילה לדמוע.
"לדוגמא: אדם שלא מעריך את הקשר שלו עם הוריו. מזלזל בהם, לא איכפת לו מהם, אדם כזה אם הוא שכח להרים אליהם טלפון להגיד שבת שלום לא ירגיש כאב, הוא לא יאמר לעצמו אוי איך לא התקשרתי כי הרי מה איכפת לו? מי הם בכלל? שיכעסו. אבל אדם שמעריך את ההורים שלו, את התענוג והיוקר מהקשר שלהם. אז אם הוא הכעיס אותם או שכח אותם, זה גורם לו למרירות גדולה מאוד"
"אבל מה יש בתוך המרירות הזאת? קירבה ויוקר של הקשר. במקום שהוא יתבוסס בעצבות על זה שהוא שכח להתקשר, ובטח הם יכעסו והוא מרגיש כמה הוא לא בסדר, שיגיד לעצמו, נכון, מה שעשיתי גרם לפגם בקשר, אבל זה פתח להגיע לקשר הרבה יותר חזק והרבה יותר עמוק. זה דבר טוב ולא רע. כשאנחנו זוכים להרגיש מרירות מהמרחק מהשם, זה לא משהו רע, יש בזה הרבה עונג. זה שיקוף ליוקר ולשמחה שיש בקשר".
"עליך להחליט היכן לשים את התודעה שלך. אדם חייב לעשות בתוכו את ההפרדה בין העצבות האגואיסטית, שמושכת אותו לתוך ריכוז עצמי, לבין זיהוי הנקודה הפנימית, הרצון הפנימי, התענוג הפנימי, שיש בתוך המרירות".
"אז איך אני עושה את המעבר?".
"נניח ואת שקועה בעצבות בגלל הפרידה. יש לך בחירה מודעת איפה להשקיע את התודעה שלך. את יכולה לשאול את עצמך: למה לי להשקיע את התודעה שלי בנקודת העצבות, כשאני יכולה להשקיע את התודעה שלי בנקודת עונג? זה בדיוק הנקודה שבו את יכולה להפוך את כל התודעה שלך. החיים הם כמו מחוגה. את בוחרת באיזו נקודה של מרכז חייך לתקוע את השפיץ, ואז כבר הכל מסתובב סביב הנקודה הזו".
"אם אני מחליטה לתקוע את המחוגה בתוך עצמי, בתוך העצבויות שלי, אז הכל יסתובב סביב זה, וזה מעגל שלא באמת אצליח לצאת ממנו. אם אני יודעת, שאני יכולה לבחור לתקוע את הנקודה במקום אחר, בנקודת התענוג בקשר שלי עם השם. אז אני יכולה לשנות כיוון. כי השם איתי, השם נוכח".
