מי אני: סיגל בר-קובץ (55) מראשון לציון, נשואה בשנית, אמא לשניים, עיתונאית, עורכת, סופרת, ספרי החמישי "אישה אובדת" (כנרת זמורה) יצא לאור בימים אלה
ספרי קצת על עצמך, מצב משפחתי, מסלול חיים, איך הגעת לכתיבה?
"אני בת 55, גדלתי בראשון לציון ואני מתגוררת בה עד היום. אני עיתונאית ועורכת ברשת "ידיעות תקשורת" ובמיינט, בעלת עסק עצמאי לעריכת טקסטים, ובשנים האחרונות מוסיפה לעצמי בזהירות גם את הטייטל 'סופרת'. כשהייתי בת 38 התגרשתי מאבי ילדיי והיום אני נשואה ליורם ירון (66), אב לשלושה, מנהל חטיבת הייעוץ הביטחוני ב"מטריקס". עם כל הכבוד לספרים שכתבתי, ההישג הגדול באמת שלי הוא שני בניי, גיא (28), מהנדס חשמל, וניר (27), רס"ן בסיירת הנח"ל, וגם העובדה שהצלחתי למצוא זוגיות נפלאה ולבנות תא משפחתי חדש (אם כי אין לנו ילדים משותפים).
המפגש שלי עם הכתיבה התחיל בגיל 15, ככתבת נוער ב"מעריב לנוער", שם התאהבתי בתחום העיתונות. בצבא שירתתי כמדריכת חבלה ומיקוש בחיל ההנדסה, וכשהשתחררתי, תוך כדי לימודיי לתואר ראשון בקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן ולתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, עבדתי ככתבת, עורכת ורכזת כתבים בעיתון הנוער "ראש 1". שם נולד הטור השבועי "ידידים", שלימים הפך לספר הראשון שלי (כתר, 1992). כעבור שנתיים יצא לאור "ספר האהבה" ובשנת 1998 הרומן הראשון שלי למבוגרים, "קניון האשליות". אחרי הפסקה ארוכה, מייבשת ומתסכלת של כמעט 20 שנה, חזרתי אל הכתיבה עם "מחר אולי תשתני" (2017, כנרת זמורה ביתן), רומן על שלוש נשים, רווקה, גרושה ונשואה, שנפגשות בסדנה לאנשים תקועים. כל אחת מהן תקועה במקום אחר בחיים, ויחד הן עוברות תהליך מעצים. הספר זכה לביקורות אוהדות ונמכר באלפי עותקים. עלית קרפ כתבה עליו במוסף הספרים של הארץ "הדמויות של בר-קובץ מעוצבות נהדר, בעיקר משום שהיא לא חוששת לשים בפיהן אמיתות קשות".
גם הפעם, בספר "אישה אובדת", דמותה של הגיבורה מעוצבת באותה רוח: המסר נוקב, האמיתות קשות ולפעמים נותנות אגרוף בבטן הרכה, אבל הכתיבה קלילה ושנונה, בדמויות יש הרבה פלפל ובטקסט משולב הרבה הומור.
הספר שלך נוגע וחושף את האמת של החיים. עד כמה הגיבורה השאילה מחייך?
"ב"אישה אובדת" (כמו בספרי הקודם, "מחר אולי תשתני"), הכל אמיתי ושום דבר הוא לא אחד לאחד. יעל היא לא אני, ילדיה אינם ילדיי, בעלה הוא לא בעלי ובני משפחתה הם לא בני משפחתי. אבל הספר שאוב כולו מהחיים של כולנו. יש בו המון התמודדויות שנשים חוות – בעבודה, בזוגיות, ביחסים בין ילדים והורים. לא הייתי צריכה להתאמץ ולהמציא את כל זה, כי מדובר באירועים ובאנקדוטות שקורות מסביב כל הזמן בחיים האמיתיים – לי, לחברות שלי, למכרים שלי וגם לאנשים שראיינתי כעיתונאית. הילדים שלי קוראים עכשיו את הספר ומדי פעם מצלמים לי קטעים מתוך אפיזודות שנראות להם מוכרות ואנחנו צוחקים שצריך להיזהר ממני, שכל מי שמכיר אותי בסוף מוצא את עצמו באיזה פרק. מצד שני, היה לי חשוב להדגיש לכל מכריי: זה לא אתם. שחס וחלילה מישהו לא ייפגע מדמות שנחשפת ברגעיה הקשים או בחסרונותיה. זה ספר מאוד ישראלי, על דברים שמתרחשים בהמון משפחות, וכל אחד יכול למצוא בו רגעים, התלבטויות ואתגרים שהוא ממש מכיר, שקרו גם אצלו בסלון.
מה שאהבתי בספר – היכולת שלך לכתוב על משברים אישיים בלי תיאורים חושפניים כך שהספר שלך במקרה שלי מומלץ לנשים דתיות וחרדיות
נכון, התיאורים החושפניים נשארו ברמת הנפש: הגיבורה מתמודדת עם התפרקות כל מה שהיה בטוח ויציב בחייה: היא מאבדת את עבודתה, הזוגיות שלה במסלול התנגשות, היא מתקשה לגשר על פער הדורות בינה לבין ילדיה, וגם החלפת הקידומת – היא תכף בת 50 – מתקרבת אליה בצעדי ענק.
מה המסר שהכי חשוב לך להעביר?
אני חוזרת אל ההתמודדות שהגיבורה יעל חווה: אחרי הפיטורים, ותקופת אבטלה שבמהלכה היא מרגישה שאין משמעות בחייה, היא מצליחה למצוא עבודה ונדמה לה שבכך הסתיימו כל הצרות שלה. אבל אז מתברר שהן רק התחילו, כי לבוס שלה יש ידיים ארוכות, פה גדול והרבה חוצפה. כל זה קורה באופן מתעתע – מתחיל בתחום האפור, מבלבל ויוצר התלבטות, אבל יעל מרגישה מאוד בודדה. אין לה למי לפנות ואין לה עם מי לדבר. לא נעשה ספוילר, אבל בסיום הספר (האופטימי!) היא שואלת את עצמה: למה לא דיברתי? למה לא פניתי? וזה המסר. לפעמים נדמה לנו שהכל חסום, אבל אז מתברר שאם רק נפתח חרך קטן, אם נזרוק קצה חוט, נגלה שיש שם אנשים שאוהבים אותנו ורוצים לעזור לנו.
מה החלום שלך כאדם פרטי וכסופרת?
ברמה האישית החלום שלי מאוד משפחתי: להמשיך לארח בימי שישי יחד עם בן זוגי שולחנות ארוכים של בני משפחה וחברים, בתקווה שלא ירחק היום וגם נכדים יישבו בו. כסופרת, הייתי רוצה שיקראו את הספר שלי, שיזדהו, שיגיבו. ושיצפו לספר הבא. הספר "אישה אובדת" נכתב לאורך שש שנים, עם עליות ומורדות, ולראות אותו מוצג בחנויות זאת באמת התרגשות גדולה מצד אחד, ודאגה גדולה מצד שני. היום אני מרגישה קצת כמו אמא שמקווה שכולם יידעו כמה הילד שלה מיוחד ואמיץ ומצחיק, וירצו להיות חברים שלו.