ואולם אותו חרם על נשיאת שתי נשים, לא רק שהוא חלש יחסית מבחינה נורמטיבית, גם נקבעו לו כמה חריגים: אם האישה הראשונה לא מתפקדת, או שלא ניתן לתת לה גט מסיבה כלשהי, החרם לא חל, ומותר לגבר לשאת עוד אישה. התנאי הפורמלי שהוצב כדי לסטות מהחרם הוא שהיתר כזה ייחתם על ידי מאה רבנים משלוש תפוצות שונות, משוכה משמעותית בימי הביניים – שנפתרה בימינו כאשר די לשלוח בקשה בדוא"ל לעשרות רבנים ממדינות שונות, ולקבל מענה מיידי.
אז המציאות המשפטית וההלכתית שמגבות זו את זו, איפשרו את קיומן של החגיגות סביב נישואי רנד וגרנט. כמובן שנכון לשמוח מהמענה ההלכתי והחוקי שניתן לעוול כלפי רנד, אבל לצד זאת כדאי לשים לב לתמונה הרחבה ולעוולות הקשות שממוסכות מאחוריה. בישראל יש בישראל יש אלפי מסורבות גט ועגונות – מאות שמוכרות על ידי הרבנות ועוד אלפי מסורבות שקופות, ולהן בית הדין הרבני לא מעניק שום פיתרון – זולת קבלת גט מהבעל. מכאן שאם אישה נשואה לאדם עקשן במיוחד, רשע במיוחד, אדם שברח לחו"ל ולכן אין דרך לחייב אותו לתת גט – אותה אישה תיוותר ללא פיתרון מצד המערכת. גם אם, להבדיל, בן זוגה נקלע למצב רפואי קשה והוא בתרדמת – לא יינתן מזור למצבה של האישה, והיא תישאר עגונה ללא אפשרות חוקית והלכתית להינשא לאחר.
מקרה שהתרחש רק בשבוע שעבר עשוי להבהיר את ממדיו של העוול: בתקשורת דווח על אישה שהייתה מסורבת גט במשך 19 שנה, ואפילו סנקציות נגד הבעל לא הועילו. לאחר כל השנים שבהן האישה חיה בגפה, נמצא הרכב של דיינים שהיה מוכן לבטל את נישואיה למפרע. ואולם כעבור זמן קצר הוטל לחץ כבד מאוד על אותם דיינים מצד דיינים מכהנים, דיינים שפרשו לגמלאות וגורמים נוספים שכעסו על הפיתרון ההלכתי יוצא הדופן שניתן לאישה. כתוצאה מכך, הרכב הדיינים נקט בצעד בעייתי מאוד מבחינה משפטית והלכתית (וכמובן גם מוסרית), וחזר בו מפסק הדין.
אותה אישה שהייתה עגונה במשך כמעט שני עשורים, טעמה לרגע את טעם החופש, ורגע לאחר מכן – לנוכח לחץ כבד – הוחזרה לעגינותה. דוגמה קשה זו רק ממחישה במעט את מידת הסרוס של בתי הדין הרבניים ביחס לנשים שנמצאות במציאות קשה של עגינות.
ישעיהו הנביא מצווה אותנו לא לשכוח את האדם במצוקה גם בזמן של שפע ושמחה אישית: "ומבשרך לא תתעלם". זהו ציווי מוסרי שמורה לנו שבד בבד עם השתתפות בשמחה הפרסונלית של רנד וגרנט, חשוב לא לשכוח את העוולות שמסתתרות מאחורי שיטת הנישואין והגירושין בישראל.
