לקראת השנה החדשה, חשבון נפש של אמא לשבעה.
מה אנחנו חייבים לעשות למען הילדים שלנו? אני יודעת שהשאלה הזאת רחבה וגדולה ומרימה להנחתה. כן, אני כבר שומעת את האמא שגוערת בי. "מה זאת אומרת? הכל. אנחנו חייבים לעשות למענם ה-כ-ל". אני שומעת ברקע גם את כל סיפורי הגבורה, על הורים שהגנו בגופם על ילדיהם וגם סיפורי פארקים, על האם שחטפה את הנדנדה כדי למנוע פגיעה מהקטן.
אז נכון, זה טבוע עמוק במערכת ההורית. ברגע האמת ונקווה שלא ברגעים קשים, נהפוך ללביאות, רק שיש מקומות בהם לא תמיד התפקיד שלנו הוא לרוץ ולהגן. לפעמים ההגנה הופכת דווקא למתקפה. הילדה רוצה תפקיד ראשי במסיבה? את רצה לגננת להתחנן על נפשה. תמרור עצור: האם הבת שלך מתאימה לתפקיד? ומה באמת יקרה אחרי שתילחמי מול 30 אמהות ועיניהן הרושפות גיצים וגחלים של שנאה? הבת שלך אולי תיהנה במסיבה לשעה בתפקיד הראשי, אבל היא תיאלץ להתמודד מול ביקורת קשה של חברותיה.
בית הספר להורות מזמן לנו דילמות רבות. השבוע נתקלתי בדילמה דומה ומצאתי את עצמי שואלת שאלות קשות.
"אמא אני צריך חולצות לבנות לחג".
"אמא, אני חייב לקנות לאשתי תכשיט לחג, אתם יכולים לעזור לי?"
"מה את אומרת? יש מצב תקני לקטנים בגדים לחג?"
הנשואים הטריים חלקם בביישנות וחלקם בתחינה, ואני מסתכלת עליהם, לכי תסבירי להם שאת עדיין משלמת לגמ"ח המרכזי החזרים על החתונות שלהם.
והם שחוגגים כמעט שנה לנישואים מדמיינים שהחתונה כבר מאחורינו…
רק אתמול הבעל הסביר לי שעלינו לצמצם בהוצאות כי המצב לא מזהיר. ואז מגיעה עוד בת נשואה ושואלת למה אני קונה רק לבנות שבבית שמלה חדשה לחג, גם היא צריכה, ואני יודעת שהיא עדיין בלימודים ובעלה גם, ואיך היא יכולה להרשות לעצמה בגד חדש, ורק בגלל שהיא התחתנה אני לא אמורה להפלות ביניהן.
"תקשיבי", אמרתי לנשואה "את רוצה שמלה חדשה ? אין בעיה. אנחנו נשלם חצי ואת תשלמי על החצי השני".
"סליחה?" היא פרצה בזעקת שבר. "מה אנחנו, עניים מרודים? אתם ההורים שלי ואתם מחוייבים לעזור לי רק התחתנתי".
הסתכלתי עליה מזועזעת. "נכון, אנחנו ההורים שלך ויש לנו מחויבויות כלפייך. שמלה חדשה אחרי שקניתי לך קולקצייה בשנה שעברה לא ברשימה", האבא מיהר להתערב.
"ואיך בדיוק אממן את החצי השני?" היא התריסה.
"בייביסיטרים?" הצעתי לה. היא כמעט התעלפה כשהבינה שאני מבקשת ממנה, הנסיכה, לשלוח ידה במסחר.
"תראי, אם השמלה באמת חשובה לך, את תרצי להתאמץ, לא?" אבא שלה ניסה בשלוות נפש להסביר לה.
אני הפכתי לפקעת כעס. תחושה קשה של כישלון בחינוך עלתה בי. הסתכלתי עליה, בחורה, שבטוחה שכל העולם עומד על קו המשווה שלה.
היא צעקה ואני צעקתי ופתאום השתרר שקט. רגע לפני שרציתי לברוח משם, נזכרתי כמה פעמים אנשים לידנו מתפוצצים כמו פופקורן, בהתקף של אי הבנה או דרישה. הם מדברים בחוצפה ובכעס וכך אפשר לדרדר יחסים נהדרים לכדי אסון.
אפשר לעומת זאת גם לבלוע, לסתום את האגו ולנסות לשמוע מבעד לדרישות הקשות שלה את הקול הקטן של ילדה צעירה, שעדיין לא מבינה את חוקי העולם. פתאום התפוגג לו הכעס וכדי לחבק אותה נאלצתי להביט לה בגובה העיניים, לנשואה הטריה שלי.
וככה, בלי כעס, אמרתי לה שכולנו נחשוב על הדברים. אולי היא תבין מחר ואולי אנחנו נבין משהו חדש. ככה זה כשאנחנו על קרוסלת החיים, כשאנחנו שואלים את עצמנו עד כמה הורים צריכים ללכת רחוק בשביל הילדים שלהם. והלו, לפני שאתם מגיבים, אני לא מדברת על כסף. אני מדברת על העיקרון.
ובטח עכשיו אחרי החופש הגדול עם האוברדראפט בבנק
