כמה חשוב שכל אם וכל אב ידעו מה מניע אותם לעשות דברים מסוימים. מדוע הוא כעסן כל כך?
מדוע היא מסודרת יותר מדי?
מה מביא אותו להיות שקט ומופנם?
מה מביא אותה תמיד להיראות במיטבה דווקא?
רוב האנשים אינם מודעים לעצמם, אינם חופרים בעומקם, אינם מנסים לבדוק מה מביא אותם לעשות דבר. הם שבויים בידי הרצונות שלהם, הלבטים שלהם והמחשבות שלהם.
הם כאילו נמצאים בבית סוהר תמידי של הנפש.
רוב היום הדבר אינו מפריע להם.
הם חיים באופן ספונטני, הם מתנהגים בצורה רגילה להם, הם מרוצים מהחיים שלהם ומצורת התנהגותם והתנהלותם, ואינם מחפשים שינויים.
הם נמצאים בבית הסוהר, אבל לא כמהים לעוזבו, כי לא דרכו במקום אחר ו… אינם יודעים כמה טוב בחוץ.
הם לא יודעים כמה נפלא לדעת מה קורה אתך, מאיפה אתה בא, לאן אתה הולך,
מדוע אתה עכשיו צוהל ושמח, ומדוע פתאום השמחה דועכת בקרבך?
לאסיר, השוהה בבית הסוהר אף פעם לא נעים במיוחד, בלשון המעטה, ובכל זאת, שונה הרגשתו של אסיר, שנמצא בבית האסורים כבר שנה אחת, ויודע שעוד שנה מחכה לו שם. הוא לא זוכר איך היה בחוץ ואולי הסתגל למקומו, ואינו מתגעגע מי יודע מה לחוץ שהספיק לשכוח. מהרגשתו של אסיר שכבר מרצה עונש של שנה, והגיע זמנו לצאת, ואז, כשהוא עם רגל אחת בחוץ, טועם טעמו של החופש, של האוויר הטרי, נזכר בעינוגים הקודמים, ופתאום משאירים אותו שם עוד שנה תמימה.
שניהם יושבים בבית האסורים שנתיים תמימות, ובכל זאת שונה תחושתו של האחד מהשני. שונה עד מאוד, לגמרי לא ברת השוואה.
האסיר הראשון מרצה את עונשו, כשהוא מבין שעליו להישאר שם. הוא בולע את הרוק, אומר לעצמו: "עלי להסתדר פה עוד שנה ואחר כך אצא מן המקום הזה".
השני, מלבד הצער על כך שעליו לשבת שנתיים תמימות בבית הסוהר, גם מצטער על הצער שנגזר עליו עם זה שהיה בטוח שהוא יוצא ומשתחרר, ופתאום הוא לא. הוא טעם את אוויר החופש. את טעם החיים, ופתאום אומרים לו: "לא! כל זה מעבר להרים, כל זה יישאר במרחקים, אתה חזור לתאך המצחין".
גם אנחנו דומים לאותם אסירים.
אנחנו אסירים של מחשבותינו, של רצונותינו, של גחמותינו. עד שלא נדע כמה אנו מפסידים שאיננו חושבים דיינו, שאיננו מעמיקים, שאיננו מחפשים את דרכנו, לא נצליח להילחם על חפותנו ולצאת מאפילה לאורה.
רק כשנוציא רגל אחת החוצה ונראה מה טובה האדמה שבחוץ, כמה טוב להיות מודעים לה, לדעת שקיימת, רק אז נדע כמה הפסדנו כשהיינו בפנים.
היום נוהגים לומר שההורים חופרים!
אנחנו באמת חפרנים ולפעמים יותר מדי.
במקום לחפור בנפשנו ולהבין מה מניע אותה, אנחנו חופרים במקומות הלא נכונים.
מנדנדים לילד שינהג אחרת, חופרים לילדה עם שאלות שמעצבנות אותה.
"קשוט עצמך תחילה", בואו נבדוק את עצמנו תחילה, נחפור פנימה במעדר רב תועלת, נבין ממה נובעים מעשינו ומדוע אנו נוהגים כך או כך בילדינו.
אחרי שנדע לענות לעצמנו ובעקבות זאת, נשנה כמה ממנהגנו הזולים, בוודאי יקל עלינו להשיב גם לילדינו.
