אחת ההלכות המדהימות בעיני היא ההלכה של ביטול שבעת ימי אבלות או דחייתם מפאת סמיכות הפטירה לחג. ההלכה קובעת כי אם אדם נפטר וקרוביו לא הספיקו לשבת עליו שבעת ימי אבלות עד שנכנס החג – החג דוחה את ימי האבלות לאחריו. בני המשפחה 'מקפיאים' את הצורך הטבעי לבטא את האבלות, הכאב והצער על מות קרובם רק לאחר החג. במהלך ימי החג מצופה מהם לשמוח.
כאשר הספיקו הקרובים להתחיל לשבת שבעה על הנפטר, אם הגיע החג לפני תום השבעה, אף אם ישבו רק שעות ספורות – ימי האבלות מתבטלים לגמרי.
חג הסוכות – מעיין השמחה של כל השנה
אם הדברים הללו נכונים לגבי כל חג, הרי שבחג הסוכות הם נכונים שבעתיים. שכן אם חג המצות נקרא זמן חרותנו, חג השבועות זמן מתן תורתנו, חג הסוכות בהגדרה של המסורת היהודית הוא הרי זמן שמחתנו. מעניין לראות שלכינוי זה עוגן עמוק בפסוקי התורה, שמכל חגי ישראל הזכירו רק בחג הסוכות שלוש פעמים את הציווי לשמוח. עד כדי כך שבלשון חז"ל המילה "חג" סתם – משמעה חג הסוכות.
עוגני השמחה בכתובים בחג הסוכות – "חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ ..וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ" – דברים טז, יד-טו; "וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים" (ויקרא כג, מ) – מעוררים אותנו לשאול: מדוע דווקא חג הסוכות הוא אגן הניקוז השנתי של השמחה?
המהר"ל מפראג מלמד אותנו במקומות רבים בספריו כי השורש הנפשי של שמחה הוא חוויית ההשתלמות האנושית. כשם שעצב מופיע באדם כשהוא נמצא במצב של חיסרון ואובדן, שמחה מופיעה כביטוי של הנפש למצבי שלמות ומעלה. לפי העיקרון הזה ניתן להבין היטב מדוע סוכות הוא זמן שמחתנו, כיוון שהוא זמן אליו מתנקזים מעגלי שלמות רבים בחייו של האדם. המעגל החומרי-כלכלי – בימים קדמונים, שבהם עיקר פרנסתו של האדם הייתה מחקלאות, האסיף העניק סיבה גדולה לשמחה. אם נרצה להבין אותה בימינו, נצטרך לתרגם אותה לקבלת משכורת פעם בשנה בתקופה זו (במקום מדי חודש בחודשו); אך גם במעגל הרוחני של הימים הנוראים, סוכות אוסף את הסדרה הרוחנית הזו, שהחלה בימי התשובה של אלול, דרך ראש השנה – יום הדין וההמלכה, לעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים – ימי מחילה וטהרה, ועד לשיא שהוא סוכות, שבו ישנה קרבה מיוחדת של האדם לאלוקיו. קרבה של אהבת ה' מתוך חדוות הסוכה, ארבעת המינים, האושפיזין והאחדות.
מעבר למעגל הרוחני הפרטי, חג הסוכות משמש כשיאו של ציר שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. בהסתכלות לאומית, ניתן להתייחס לפסח כשמחת הלידה שלנו כעם, לשבועות כשמחת בר המצווה וקבלת הייעוד של חיי תורה, ולסוכות כשמחת הנישואין של איש ואשתו. הסוכה היא מעין חופה של הקב"ה עם כלתו, כנסת ישראל. דבר זה מסביר מדוע דווקא בחג הסוכות אנו מוצאים מעמדים כבירים בתנ"ך, כגון מעמדות הקהל וחנוכת בית מקדש, וקוראים בו קריאות הפטרה על ימות המשיח ואחרית הימים. גם בחז"ל נראה תיאורים מרהיבים של שמחת בית השואבה. זהו השיא גם באספקט ההיסטורי וגם מכאן שאובה ההצדקה לשמחה.
גווני מהפכת השמחה
כאשר נסגרת הדלת הקונבנציונלית של חגיגות שמחת בית השואבה ושמחת התורה – למחצה, לשליש או לרביע – כדאי להתבונן אם לא נפתחות במקומה דלתות אחרות. שמחת הפשטות של הקשר עם הקב"ה במבנה ארעי מקבלת נופך מיוחד על רקע צונאמי חברתי וכלכלי. היכולת לשמוח שמחת נתינה לכל מעגל הנצרכים, שגדל ומתרחב בקהילה נוכח הקשיים הרבים, גם היא גדלה. חוויית הביטחון בה' מקבלת עומק חדש בימים בהם לא ברור מה ילד יום, הרבה יותר מאתגר זמני של סוכה בתוך או לצד בית יוקרה. קריאות התיגר של קהלת המזמינות אותנו להתבונן בשאלות של ייעוד וסדרי עדיפויות בחיים, הופכות להיות הרבה יותר קיומיות מבכל שנה. גם ההזדמנות לזכות לשבחו של רבי אליעזר מלוד "משבח אני את העצלנים ברגל" (בבלי סוכה כז), המוותרים על טיולים בארץ לטובת שהייה משפחתית משותפת ולימוד תורה בסוכה, זוכה לעדנה חביבה.
אתגרי הסולידריות ויושר השיח בתקופת קיטוב חברתי כזה שאנו נמצאים בו (ע"ע הפגנות וסגנון השיח ברשתות החברתיות) מעניקים למשל המפורסם של ארבעת המינים, השונים זה מזה ומתקבצים יחד לקיום המצווה, נופך מיוחד. גם הקריאה לישועה, יש בה אותנטיות מיוחדת השנה על פני שאר השנים. חג הסוכות הוא אוצר יקר של שמחה לכל השנה. אין לנו פריבילגיה לוותר עליו, אבל יש לנו אפשרות – באמצעות הבחירה האישית, המשפחתית והקהילתית – להגדיל אותו ולשכלל אותו למחוזות חדשים, שעד כה לא תמיד נדרשנו אליהם.
