חתונה בבית, בן ראשון שמתחתן, טרפת של סידורים וקניות, עד ששכחתי שאני אמורה לחתן את הבן שלי. עבדתי בכל יום ובערבים התרוצצתי לקנות את הבגדים לחתונה עבור הילדים, ואת התכשיט לכלה, ואת הכוס שהחתן ישבור מתחת לחופה, ולקבוע שעה עם המאפרת של כולן ועם המסרקת שתסביר אלו תסרוקות היא רוצה לעשות לנסיכות בחתונה של אחיהן, ולדאוג שלחתן יש את כל הביגוד והאביזרים והזמנת העיצוב של אולם האירועים הסתיימה… ו… כמובן שהבעל היה שותף מלא לסידורים ולהכנות, אבל כל אימא תעיד שהיא לוקחת את רוב העול מבחירה. וככה הימים התערבבו בלילות, עד ששכחתי שוואו! אני מחתנת את הבן שלי! ואני לא רצה לסידורים על תקן מפיקת אירועים.
כמה שעות לפני האירוע התיישבתי והסתכלתי על אלבום התמונות מילדות. הנה התמונה שלי מחזיקה אותו אחרי שהוא נולד, תינוק מלאכי קטן עטוף בשמיכה תכולה שמיימית. כמה תמימה הייתי אז, באמת האמנתי בכל מה שהמומחים להורות אומרים, שתינוק הוא דבר מדהים מאין כמוהו ואין כמו האהבה לתינוק.
אהבתי עד כלות ואני זוכרת שנבהלתי מעצמי, כי בסופו של דבר מצאתי את עצמי מזילה דמעות תסכול מול תינוק צורח בלילות. ולא הרגשתי כלום בלב, רק ובעיקר רצון לישון…
אבל שנים אחרי קראתי משפט מדהים שכתבה דנה ספקטור, (העיתונאית האהובה עלי): האהבה היא כמו שודד בסמטה. היא קופצת עלייך בהפתעה, כשהיא רוצה. ברגע הכי לא צפוי את פתאום מרגישה אותה, ממלאת אותך עד קצה ראשך במין כמיהה וגעגוע מוזרים למישהו שעומד מולך ברגע זה ממש .
וככה היה, פתאום באו הרגעים האלה של אהבה מטורפת לצד תסכול שכל ההורים עוברים ומרגישים.
הילד גדל, והפך לנער. והאחים הצטרפו למשפחה… אני סוגרת את האלבום וכבר יודעת מה אני הולכת להגיד לו שם, מתחת לחופה.
שמלת הערב הנוצצת תלויה על הקולב לצד החליפות של הבנים הקטנים. אוושה קלה של רוח חודרת מבעד לחלון ומביאה בכנפיה ניחוח חגיגי ומרגש עד כלות.
התרגשות מוחשית באוויר. בת חדשה עומדת להיכנס אלינו. רק לפני חודשיים פגשתי אותה לראשונה, וידעתי שהיא שייכת אלינו. משהו במבע הפנים שלה, בניצוץ שבעיניים, בהתנהלות המיוחדת שלה – כבש אותי.
אני זוכרת שהבן שלי שאל אותי פעם: "אימא איך יודעים שזאת המיועדת?"
אחרי שהוא פגש אותה, הוא כבר לא שאל אותי, הוא ידע. הלב הרגיש וכל השאר היסטוריה. נקבעה חתונה מהר, כי שניהם רצו לראות את עצמם כזוג.
אבל רק בחתונה אתה מגלה מיהם החברים האמתיים שלך, שיעשו רונדלות ויעזבו את הכל ויגיעו לעמוד שם, ברגע הזה שאתם ההורים מובילים את הבן לחופה, ורואים אותו עונד את הטבעת על האצבע של הכלה, והדמעות זורמות כמו מים, והלב דופק מהתרגשות.
כך היה. הרוח שיחקה לנו בשיער, אורות נצצו למרחוק, היד שלי היתה שלובה בתוך הזרוע של הבן, שפניו כפני מלאך, חוט של קדושה נסוך על פניו, והכלה עם ההינומה על פניה ואנחנו מקיפים את החתן שבע פעמים לפי המסורת וטקס החופה מתחיל.
אני זוכרת בעיקר דמעות ותפילות שפרצו לי מהלב: שהם יצלחו את כל מכשולי הזוגיות שעומדים בפני כולנו, שהם ייהנו להסתופף בצילה של שמחה ואהבה. שיצליחו בחיים שלהם, זוג צעיר שהעולם פתח להם את הדלת בזה הרגע.
אני יכולה להמשיך להשתפך ולספר על החתונה, אבל דווקא אני רוצה לספר לכם על הדרשה שהחתן נשא. אדלג על הכל ואגיע הישר לחלק שגרם ללב שלי להחסיר פעימה, ולתובנות לרוץ.
אני שומעת את קולו של הבן שלי עולה כמו מתוך חלום: "תמיד שאלו אותי איך זה לגדול במשפחה ברוכת ילדים? זה לא קצת לאבד את מה שאתה רוצה, לא נותנים לך מספיק, כי אי אפשר? והנה, התשובה שלי אלייך, אימא שלי, לצד הרעש והשמחה אני רוצה לספר לכל מי שמקשיב, שמאז שאני ילד ועד היום, שני עשורים אחרי, אני מתפעל איך את נותנת לכל ילד תשומת לב אישית משלו. למשל בכל שבת את קונה לכל ילד את הדבר הקטן שהוא אוהב, לשמח אותו: ליעל את עוגיות ריבת החלב שהיא אוהבת, לשימי את עוגת השמנת עם השוקולד, ולי את הפרי שאני אוהב ובעיקר בקיץ את הענבים ולא סתם ענבים, את גם הקפדת על הזן שאני אוהב… וזה הפינוק האישי השבועי, יחד עם היחס והפטפוטים והצחוקים…"
סומק הציף את לחיי. תגידו לי אתם היש מחמאה גדולה מזו? מעולם לא חשבתי שהם שמים לב עד כמה אני מתאמצת מכל הלב למענם, גם במנהג שלי שהפך לדין. בכל יום שישי, במשך כשעה אני עורכת סבב קניות אישי, ורוכשת לכל ילד דבר אחד קטן בשבילו, בין אם מדובר במספר עוגיות האהובות עליו, בין אם ספר חדש שאני יודעת שהיא חולמת לקרוא, בין אם כדור פינג פונג שהוא חולם לשחק איתו בשבת. והמנהג הזה הוא חלק בלתי נפרד מימי השישי שלי.
בחתונה שלו קיבלתי את ההכרה: כן, המאמץ שווה.
