במשך שנים חלמתי לראיין את דנה ספקטור, אני זוכרת איך קראתי את הטור שלה באדיקות, בלעתי בצמא כל משפט שלה, חלמתי להכיר את האישה שמכירה מה עובר על כל אחת מאיתנו, היכולת שלה לנתח את מה שאפילו אני לא מצליחה, להסביר לכולנו למה אנחנו שונאות, אוהבות,.. היא עזרה לעשרות אלפי נשים להירגע, הלו, אתן אמהות נורמליות, ונשים אנושיות. היא מלטפת לכולנו את המקום הפגוע הזה בלב, עוזרת לכל אישה להרים את הכנף הפגועה.
מדי יום שישי מגישה דנה ספקטור לקוראים ולקוראות מנה גדושה מקורות חייה. בכישרון, בסגנון כתיבה ייחודי, ציני וחד, היא כותבת מה היא אוהבת, מה היא שונאת, מה החברות שלה חושבות על זה. ודנה כמו שרק היא יכולה להיות, גבוהה ותמירה, עם עיניים מוארות, יפיפייה אדמונית כמו אלה שרואים מרחוק, וחולמים לגעת במחשבות שלה. היא אישה גאון, אני זוכרת כמה התרגשתי לפגוש את דנה ואני חייבת להודות שכן, היא אישה ואגדה, היא אחת ויחידה, והייתי חייבת לשאול אותה את השאלה שמנקרת לי בראש שנים, והנה ההזדמנות לשאול אותה.
היא לוקחת את החיים ואת הטור שלה בקלילות, ויודעת לצחוק על עצמה לא פחות מאשר על אחרים. לא מתיימרת להיות מעצבת דעת קהל, כתבת מדינית או יואל מרקוס. היא בעד ישירות ונגד פוליטיקלי קורקט, מוזר לה שאומרים שהטור שלה הוא סאטירה, והיא יודעת היטב שלצד היתרונות יש לה גם חסרונות: "'בואי, מסכנה שלי', א' חיבק אותי, 'בואי עיתונאית שנונה ואומללה שלי. תגידי לי מה שווה כל אוצר המלים המדהים הזה שלך, כשאת כזאת הלן קלר כשזה מגיע לרגשות?'".
דנה, אם אספר לך שאם נעשה סקר (אישית אני מכירה עשרות נשים שהודו בפני) נגלה עשרות אלפי נשים שמחכות כל שבוע להתיישב מול הטור שלך וזה העונג שבת שלהן מה תגיבי?
דנה: "אני ארגיש בת מזל, אני מאוד אוהבת אנשים ובמקביל גם קצת מפחדת שישפטו אותי ולא יבינו אותי. מילדות מלווה אותי תחושה שאני ציפור מוזרה. המחשבה שיש בארץ נשים מדהימות שאוהבות בחזרה וגם מזדהות או מבינות אותי היא כמו חיבוק ישר ללב שלי. כמו להגיד לי את לא לבד.
מול המודל הנשי המושלם את הושטת חבל הצלה לנשים כמוני, אני משתפת אותה בתחושה שלנו הקוראות האדוקות שלה, נכון, אנחנו מוכשרות ועובדות ומייצרות ועדיין הכביסה בכל מקום, אנחנו מאבדות כרטיסי אשראי, מה יש לך להגיד לנו בתקופת הסגר כשאי אפשר לברוח מהבלגן.
דנה צוחקת, ומתחייבת שאף אחת לא בלגניסטית ושכחנית כמוה, לכי תוכיחי, אני רוצה לשלוח אותה למטבח שלי עכשיו שעמוס מתבגרים ומתבגרות ונראה שלא ניקו אותו זה חודשים. (רק הבוקר שפשפתי והברקתי ולא נודע הדבר.
"מוכנה לעשות תחרות איתך, "היא מתעקשת, "ובעצם חבל שאין אולימפיאדה לבלניגיסטיות, אני בטוח לוקחת במקצה״ לשכוח לנקות סיר עד שהוא הופך לצורת חיים חדשה על השיש״. הנקודה היא שמשום מה אי סדר נחשב לתכונה ״ לא נשית״. כאילו שאם נבראת אישה את אמורה להיות משוגעת על אקונומיקה. זה כ"כ מכעיס אותי. יש טונה נשים מהסוג שלך שהן חכמות, מוכשרות, כותבות נהדר, וזכותן להשתעמם מקיפול גרביים".
כשאני מזכירה את מכת המתבגרים מתבגרות, דנה שמחה לשתף אותי עם מה שקורה אצלה בבית, גם לה יש בת בגיל ההתבגרות
"ספרי לי מה הקושי העיקרי ותאירי לי את נקודת האור"?
"כרגע לגדל את מאיה, בת ה14, זה כמו לגדל דוב גריזלי, או כלב בר. המבט שלה פראי וחולף מעלי כאילו שאני כלום, בלילה אני שומעת אותה מחטטת במטבח ומפילה כלים, היא ישנה עד ארבע אחה"צ ורק אתמול התקשרה אלי מהמיטה שלה לשאול איפה לדעתי טוסט הגבינה הצהובה שלה שנעלם לה בתוך השמיכה. זה לא יצור תבוני, זו לא הילדה האהובה והחכמה שהייתה לי לפני שנה, זה יצור זר ומוזר ששייך כרגע לטבע ולהורמונים ולא סומך על ההורים שלו שמנסים לאלף אותו. אני מנסה לקבל את זה ומתפללת שהיא תחזור אלי כמו שמבטיחים לי…
הקושי הגדול איתה היא חוסר התקשורת, אני ממש מפחדת לשאול אותה איך היא ומה שלומה כי אני יודעת שהיא תענה לי בהא?!? מה! ואם היא תהייה במצב רוח טוב במיוחד אז ״סבבה״. אין לי מושג מה קורה אתה ואני נאלצת לרגל בתוך הטלפון שלה בלילה אבל זה סוד. נקודת האור היחידה היא שאני הייתי מתבגרת מזעזעת ממנה בהרבה וחזרתי לאמא שלי בהכנעה ובאהבה בגיל 27.
"אה", דנה מוסיפה "ושיש לה לפעמים בגדים שאני יכולה לגנוב".
"אז מה היית אומרת לדנה בת השש עשרה?"
"לדנה בת ה-16 הייתי אומרת. הבחורים שאת בוכה בגללם הם סחים משעממים בלי נשמה. אין בהם שום דבר מסתורי. הם לא משוררים מעונים ולא רק מתנהגים ככה כי הם מחכים שתפתחי אותם. וגם הייתי אומרת לה שלא משנה מה, העיקר האמונה. שאם היא רק תמשיך להאמין, היא תגלה שיש בעולם מקום מכובד לאשה מהסוג שלה".
בזמן הריאיון אני נלחמת בחשקים שלי לפחמימות ועוד שייק פירות עסיסי, מסתכלת על דנה הרזה והתמירה ושואלת את עצמי איך בגילה היא שומרת על גזרה מושלמת, בעוד כולנו עולות קילוגרמים בסגר, מה התפריט הסודי שלה…
"אני אוכלת בעיקר קפה וסיגריות. ואני פשוט דומה גנטית לצד של אבא שלי במשפחה שהם גבוהים מאוד, רזים, ונראים בגיל מסויים כמו סינים שזופים. אבל כן יש לי טיפ לתזונה למי שכמובן יש לה הפרעת אכילה קטנה כמו לכולם. אני תמיד אוכלת חצי ממה שתכננתי. עוצרת, וחוזרת אחרי עשר דקות לצלחת, אם אני עדיין רעבה אני אוכלת, אבל לרוב האוכל עליה נראה כבר משעמם ולא מגרה כמו ספגטי שיצא מהקשרו….
ולסיום, מה החלום שלך דנה שטרם הגשמת?
"אני רוצה לכתוב ספר או סדרה, רוצה לגור שנה בבית עץ עם מרפסת ליד הים ביוון או באילת לא משנה, רוצה גם מאוד ללכת ללמוד טיפול זוגי ולטפל באנשים. לבדוק אם זה הייעוד שלי כמו שאני מרגישה.
לא אמרתי לה אבל כאן המקום להגיד, כן, את תעשי שליחות אדירה אם תטפלי בזוגות, יש לך את זה ובגדול, היכולת לדעת, לנתח, ולהשיא עצות נבונות.
אבל היי דנה, גם אם תגשימי את החלום הזה, בשמי ובשם רבבות נשים אל תפסיקי את הטור השבועי שלך.
