ספרה לי פעם חברה מה שקרה כשהייתה באספת הורים של בתה: אחת האימהות ניגשה, רשמה את שמה ברשימת השמות שעל הדלת, ואחר כך התיישבה בין היושבות, ולא פסקה לדבר, לרכל ובעיקר לרגוז על כך שמזמינים את כולן לאותה שעה, גורמים לכל האימהות לחכות בכל פעם שעות בתור, ומבזבזים זמן יקר.
כשסיימה לרטון באזני אלו ששמעו את הדברים, עברה אותה אם לכיתה הסמוכה והשמיעה גם שם את דבריה, כשהיא לא מפסיקה לקטר.
ברגע מסוים עברה לחדר נוסף, אלא שאז הגיע תורה, ומכיוון שלא ישבה במקום, האישה שהייתה רשומה אחריה בתור נכנסה.לפי חוקי אספות ההורים, אם מישהו מאבד את התור שלו, הוא מורחק לסוף התור.
כך הורחקה האישה למרחק עצום ונותרה עוד שעה תמימה לשבת בפרוזדור ולחכות.
מרוב קיטורים ודיבורים, מרוב כעס ורצון להוציא את הקיטור, היא הפסידה את התור.
גם אנחנו לא פעם ולא פעמיים נוהגים כאותה אם. אנחנו כועסים על הילד שחטא ופשע: "אבל למה השארת את האוכל בתיק? אמרתי לך כבר לא פעם ולא פעמיים שאם לא תוציא – יבואו לכאן ג'וקים, נכון?"
הילד מהנהן בראשו. אני מוציאה בעזרת כפפה על היד, את השאריות של הזוהמה, ומשליכה לאשפה, תוך כדי שאני ממשיכה לדבר ולדבר על איזה מין ילד אתה, ולמה אתה כך, ויש ילדים שבחיים זה לא יקרה להם.
בינתיים הילד כבר מזמן לא שם, ואני עוד ממשיכה בדברי…
במקרה אחר, הילד מאחר לארוחת הערב. כל המשפחה סועדת להנאתה, והילד איננו.
סוף סוף הגבר מגיע.
"מה קורה פה? כמה פעמים צריך לומר לך ש…"
"מה חשבת שנחכה לך?"
"עכשיו לא יהיה לך את האוכל שאתה אוהב."
אני מדברת ודורשת ואומרת. הוא כבר מזמן התנצל, אמר שלא יחזור על זה שוב, אמר שזה לא קרה לו כבר הרבה זמן, אמר שממש לא רוצה להרגיז אותי, אפילו הפסיד את האוכל שהוא אוהב, ואני בשלי.
הילדים כבר קמו ממקומותיהם לאחר ברכת המזון, כולם בבית כבר ישנים את שנתם.
אני בטלפון עם החברה הכי טובה:
"את מבינה כמה שזה מרגיז?
אני אוהבת שכולם אוכלים יחד, לא שכל אחד עושה מה שרוצה.
מה את חושבת שאני צריכה לעשות?
איזה עונש לתת לילד הזה?
מה לעשות כדי שאחרים לא ילמדו ממנו?"
"די!!!" צועקת חברתי. "מספיק"!
"מה מספיק?"
"רדי מזה" – היא עונה. "הוא כבר חזר בתשובה, הוא ביקש סליחה, לפי מה שאת אומרת, הוא הפסיד את המנה הראשונה, הוא הלך לישון בזמן, הוא לא ישכח את זה כל כך מהר.
די!"
כן, כמה פעמים אנחנו כמו אותה אם, שהפסידה את זמנה. מרוב שאנו מקטרים ומתרגזים, אנחנו מפסידים בדרך כל מיני דברים.
ילדים כמו כל אדם הם לפעמים חוטאים ולא פעם גם פושעים, האם אנחנו היינו רוצים שיזכירו לנו את חטאינו כל יום? כל החיים?
די!
