חשבתי שכבר מיציתי את הנושא. חפרתי עם מקל בתוך המצפון המיוסר שלי, אך מסתבר שבתוך המצפון שלי ממשיכים הריקודים הפראיים, הגצים שנותרו מאש המצפון לא כבו ומלחכים כל חלקה.
חשבתי שלמדתי את כל הפטנטים כדי להביס את המצפון ההוא שתוקף תמיד במשמרת רביעית, כשאת מותשת אחרי אינספור דברים שעשית למען כולם, ופתאום הוא צץ לו בין לבין, מצביע על כל סדק אפשרי בתחושת אושר, שמידי פעם ננעצת לנו בלב.
יש לנו היכרות אישית ברורה. הוא המצפון דואג לפצוח בריקוד בוער, בדיוק כשאת יושבת בנינוחות מול הים עם חברה שדחית את הפגישה אתה שבע עשרה פעמים (ספרתי!) כי היית עסוקה עם הבעל והילדים.
המצפון שם לנו רגל בין המשימות ומחליט על סדר עדיפויות שלו.
פגשתי אותו לאחרונה במלא העוצמה:
לפני שבועיים הוזמנתי לכנס בצפון, כנס שכלל שהות של שלושה ימים מחוץ לבית. והאמת?
שהייתי זקוקה לכנס הזה, יותר משהכנס היה זקוק לי. עד כמה שישמע אירוני, כשעמדתי על הבמה ונשאתי נאום חוצב להבות על אימהות וקריירה והמצפון שביניהם, כששמעתי את הקליק הזה של כניסת הודעת אס-אמ-אס.
הגעתי בבוקר הישר לסבב הרצאות. רק חיכיתי לשעת אחר הצהריים. דמיינתי איך אני יושבת, פשוט יושבת על כיסא, מתנתקת מכל הלחצים שמסביב, נושמת את אוויר ההרים, פוגשת נשים מעניינות, נהנית מתחושה נעימה.
אלא שההודעה הרסה לי את הכל. אני מצטטת:
"מה שלומך? האם את נמצאת בבית בימים האחרונים? נועם קצת עצוב ונגרר מהר להתפרצויות. יש לך מושג למה?"
הלו, יצאתי מהבית אתמול בשעות אחר הצהריים. טרם חלפו 24 שעות וכבר?"
הבטן שלי התכווצה. תחושת המצפון הפכה לרגע לכעס, "הגננת שמעה ממנו שנסעתי וכבר היא פותחת חזית נגדי? היא לא יכולה לתת לי לצאת לכנס מטעם העבודה, כן? לא לשכוח… היא לא מסוגלת לחשוב שאני יושבת על כיסא באולם הרצאות של בית מלון, בלי לחבוט בי ללא רחמים ולשסות את המצפון?
רגע לאחר מכן פיתחתי תיאוריה ושמה קנאה. אהה, היא מקנאה בי…
כל אחר הצהריים התהפכתי לי עם עצמי, ואם להודות על האמת, לא נהניתי לא מתחושת חופש ולא מדקה של שחרור, אלא להפך. היה לי כבד על הלב. נועם אמנם כבר לא תינוק ואפילו לא 'פעוט' אבל הוא הקטן שבילדיי, הבייבי שלי.
וכבר רציתי להיכנס לרכב ולחזור הביתה, אלא שהתחייבתי לסבב הרצאות נוסף בבוקר, ולפאנל שאני אמורה להשתתף בו.
"וואו, הגזמת", בעלי דיבר איתי לאחר שרחץ והשכיב והכין להם ארוחת ערב ואפילו הפתיע אותם באותו יום בנסיעה לגן החיות.
"נועם שמח ומאושר. תאמיני לי, הם עושים חיים עם אבא שלהם".
ולרגע כעסתי על עצמי, בעצם על המצפון שלי, למה הוא היה חייב להרוס לי את כל אחר הצהריים. למה לא יכולתי לשבת בשקט על כיסא ולהירגע, רק כי הוא המשיך לפעור לי פצעים מדממים בלב, על ילדים מוזנחים כביכול…
בעוד הם התרוצצו אחרי הקופיפים בהנאה ושאגו מול הפילים, אימא שלהם מסרה את ליבה הפצוע למצפון.
קמתי ממקומי ויצאתי לאולם כדי להכין לי כוס שתיה חמה, ומצאתי על הספה בלובי זוג מבוגר שכבר יצא לפנסיה. שניהם יושבים בפנים מכורכמות.
מה קרה? התעניינתי.
"אל תשאלי, מהבוקר הילדים לא מפסיקים לצלצל. הם לא מסוגלים לתת לנו לצאת לנופש".
"הילדים?!"
"כן. זאת אומרת גם הילדים של הילדים. הילדה בוכה שהיא רוצה את סבתא, והנכד הבכור שואל מה עם המדף שהבטחתי לו לשיעור נגרות. והבן שלנו נתקע עם איזה בעיה באינסטלציה. חשבתי שכשנצא לפנסיה, ננוח. אוי אוי, אני אומרת לך, אני משתגעת!"
"נכון, אולי נקדים ונחזור?" הוא הציע, כולו דאגה.
הפה שלי נפער מחוסר מלים.
חשבתי שיום אחד עוד אפטר ממנו. אבל האם גם בגיל שבעים המצפון עוד ירדוף אחרינו?
